Religious Passion, the Mikdash and the Temptation of Idolatry – Primary Sources

Vayikra 10

ויקרא פרק א 

1. And Nadav and Avihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire in it, and put incense on it, and offered strange fire before the Lord, which God commanded them not.

2. And there went out fire from the Lord, and devoured them, and they died before the Lord.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:

(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’:

Bavli, Sanhedrin (64a)

בבלי סנהדרין (סד.) 

Come and hear: “And they cried with a loud voice unto the Lord their God” (Nechemia 9). Now what did they say? — Rab Judah, or as others maintain R. Jonathan said: [They cried this:] ‘Woe, woe, it is that [sc. idolatry] which destroyed the Sanctuary, burned the Temple, slew the righteous, and exiled Israel from their land; and still it dances among us! Have You not given it to us that we might be rewarded [for withstanding its enticement]? We desire neither the temptation nor the reward!’

… They fasted for three days, entreating for mercy; thereafter their sentence fell from Heaven, the word emet [truth] written upon it. (R. Hanina said: This proves that the seal of the Holy One, blessed be He, is emet.) The shape of a fiery lion’s whelp issued from the Holy of Holies, and the Prophet said to Israel, That is the Evil Inclination of idolatry.

תא שמע: (נחמיה ט) ויזעקו בקול גדול אל ה’ א-להיהם. מאי אמור? אמר רב יהודה ואיתימא רב יונתן: בייא בייא! היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא – לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן!

… יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי. – נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתיב בה אמת. אמר רבי חנינא: שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה

“Adar HaYakar,” Rabbi Avraham Isaac Kook, pp. 30-33

‘אדר היקר’ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עמ’ ל-לג, הוצאת מוסד הרב קוק 

In order to open the Divine love in its ultimate completeness, and to bring it into the treasure-house of human life, into the life of the community and the individual, in order to live a life of love in its fullness in this world – this can only be done by Knesset Yisrael when she returns to her nature and her lushness – “And you shall love the Lord your God with all your hear and all your soul and all your might.” (Deut. 6). Then will it place a living, light-giving soul into the feeling of the slumbering faith, for from the time that the inclination of idolatry was negated, the power of the lush, refreshing life which is the foundation of the Divine love was removed from the world. The power of the Divine love, like any natural power in a person’s soul which is not exercised, requires work (lit., study) to develop it and to train it… And because of the stumbling of the ethical force, it was not possible for Israel to receive the great good of the healthy and good life, until will come the day that “God will bandage the brokenness of God’s nation and will heal the injury of its wounds.” Thus, it was necessary to diminish the character of life from its wild and natural foundation, and to negate the power of idolatry, which was, in truth, like “the lion whelp of flame in the Holy of Holies.” (Yoma 69b)…. If the religious abundance of Israel were to come to the world at a time when the nation was living in the fullness of its natural state that suffused its inner soul, then it never would have accepted upon itself the religious character of those nations that most of our people have lived among, that dark, morose character, that shrivels life and shrinks the soul… and it would not have dragged with it all those bad character traits that emerge from the dessicatedness of the soul and the moroseness of the spirit, in particular when it is envelops itself with a cloak of holiness and religiosity…. and this would have been adopted by the Jewish People as a result of their imitating the nations of the world…

“And you shall love the Lord your God with all your heart” – which the Rabbis have interpreted to mean “with your two inclinations (your evil inclination and your good inclination),” (Berakhot 54a) was not able to be fulfilled in its fullest sense. During the Second Temple there “structure” was not fully operating and present – there was no Shekhina nor Divine spirit, the fire from above was not truly functioning as it should, it was not “crouching like a lion.” (Yoma 21b) …

If so, this is the obligation of Israel now, at the time when the desire of the nation has bestirred itself to renew its national energies: to inhale once again, anew, the power of the original divine abundance, that until now has only come to the world in a weak and diminished state and in opposition to life – to inhale it with a soul that is strong, courageous and life-affirming … This is the soul of “Zionism” that is still prostrated like a golem (unformed mass of clay) without the spirit of life. Then the nation will renew its strength and return to the early times of its youth and its wedding days, so that in future generations all enlightened nations can learn from it how to take their religious concepts that they have already acquired, and that they will acquire in the future, and to purify them with the pure love of God which is full of life and strength.

..כדי לפתח את האהבה הא-לוהית בתכלית שלימותה, ולהכניסה כולה באוצר החיים האנושיים, בחיי הצבור והיחיד, בחיי החברה והלאומיות, כדי שתחיה את חיי האהבה במלואם בעולם, זאת תוכל עשות רק כנסת ישראל כשתשוב אל טבעה ואל רעננותה,”ואהבת את ה’ א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך” (דברים ו’). אז תשים נשמה חיה ומאירה ברגש הדת הנרדם, אשר מאז שבטל יצרא דעבודה זרה, נסתלק כח החיים הרענן של יסוד האהבה האלקית מן העולם. כח האהבה האלקית, ככל כח טבעי בלתי מעובד שבנפש האדם, צריך הוא ללימוד של פיתוח וכשרון עבודה (…) ומתוך כשלון כח המוסרי, שלא היה אפשר לישראל לקבל רוב טובה של החיים הבריאים והטובים, עד בא ‘יום חבוש ד’ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא’, היה הכרח למעט צביון החיים מיסודו, הפראי הטבעי, לבטל יצרא דעבודה זרה, שאמנם הי’ ‘כגוריא דנורא בבית קודשי הקודשים’ (יומא, סט, ע’ב)… לו היתה ההשפעה הדתית של ישראל באה בעולם בזמן שהיתה האומה חיה בטבעה המלא חיים בתוכה פנימה, אז לא קבלה עליה התכונה הדתית של אותן אומות העולם, שרוב עמנו שרוי ביניהם, את אותה הצורה החשכה והעצובה, המצמקת את החיים ומקצרת את הנפש.. ולא גררה אחריה כל אותן המדות הרעות הנגררות מקדרות הנפש ועצבון הרוח, בפרט כשהוא מתעטף בלבוש של קדושה וא-לוהות,… ולא חזרה פעולה רעה זו ג”כ על ישראל, מצד החיקוי לאומות העולם…

“ואהבת את ד’ א-לוהיך בכל לבבך” שפירשוהו חז”ל “בשני יצריך,” (ברכות נד ע’א), לא היה יכול להתקיים בכל מובנו. הבית השני לא היה בנין מלא וקיים… היה חסר שכינה ורוח הקודש, האש של מעלה לא היתה פועלת פעולתה בפועל, לא היתה “רבוצה כארי”(יומא כא ע’ב)…

… אם כן זוהי חובתם של ישראל עכשיו, בעת התעוררות החפץ באומה לחדש הכחות הלאומיים, לשאוף גם כן לחדש את כח ההשפעה הראשונה, שיצאה ממנה לעולם ברפיון כח ודלדול ובהתנגדות החיים,- באמץ רוח ובגבורה והסכמת החיים. … וזוהי הנשמה של “הציוניות” שהיא מוטלת עדיין כגולם בלי רוח חיים. אז תחליף האומה כח לשוב לקדמת נעוריה וימי כלולותיה (ירמיהו ב’), למען ילמדו ממנה בהמשך הדורות כל העמים הנאורים איך לטהר את מושגיהם הדתיים שכבר קנו להם, ושהם עתידים לקנות, באהבת ה’ הצרופה המלאה חיים ועז…

Yishayahu Leibowitz, from the entry, “Idolatry,” in the Lexicon of Jewish Culture in Our Days, p. 379

ישעיהו ליבוביץ’, מתוך הערך “עבודה זרה”, לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, הואת עם עובד, עמ’ 379  

The agaddah relates that the members of the Great Assembly succeeded in exterminating the evil inclination of idolatry that was present in the Jewish People (Yoma 69b). However, these are only the words of agaddah. [In truth,] there has never ceased from the Jewish world the despairing struggle between the belief in a single God against the natural inclination of a person – including a person of Israel – to idolatry, even when it is enveiled in the belief in a single God. It is difficult for a person to maintain the division between profane and holy, between the Creator Who is, alone, in the words of Rambam, “the True Existence,” and Who is, alone, “holy, holy, holy,” and between this person’s standing in the world, which is [not essential, and] not holy…

In contrast, it is easier and more attractive for a person to turn to mysticism – that is to say, idolatry, which blurs the distinction between holy and profane… In classic idolatry, the gods are part of the natural world. In the hidden idolatry of Christianity, God incarnates Himself in man. In mysticism, the sefirot and the “faces” are an aspect of the Divine that becomes the worlds, or at least penetrates them, until the point that “there is no place at all that is void of Him.”… This is in contrast to the verse that “The whole Land is filled with his glory” [as opposed to God Godself]…

The difference between these two forms of holiness is the difference between the belief in God and the belief in idolatry. It should be noted that the idolatrous approach of Korach – the apotheosis of the People of Israel (“Behold the nation is all holy and God is in them”) has had followers in the Jewish tradition – from R. Yehudah HaLevi in the Kuzari (in contrast to his persona as the religious poet of the selichot and prayers, which are a wondrous testimony to pure faith), through the Maharal, through certain Chasidic movements and through Rav Kook, who, in his religious thought, turned the real-world Jewish Nation into the “Soul of the Nation,” which is Knesset Yisrael of the midrash, which is the mystical Shekhina, which is the sefira of Malkhut in the Divine. Accordingly, what happens to the Jewish nation is – according to this – part of the very process of the Divine itself. Here, the religious reality has become a pagan mythological, and the faith – idolatry, the fruit of which can be seen in the students and the students of the students of Rav Kook.

האגדה מספרת שאנשי כנסת הגדולה הצליחו להדביר את יצר הרע [של עבודה זרה] בישראל (בבלי יומא סט’, ע”ב). אך אין אלה אלא דברי אגדה.מעולם לא פסק בעולמה של היהדות המאבק הנואש של האמונה בה’ אחד נגד המשיכה הטבעית של האדם- ובכלל זה גם האדם מישראל- לאלילות, אף במסווה של אמונה בה’ אחד. קשה על האדם ההבדלה בין קודש לחול, בין הבורא שהוא לבדו כדברי הרמב”ם “מצוי אמת” (הלכות יסודי התורה, פרק א’) והוא לבדו קדוש קדוש קדוש, ובין מעמדו הוא בעולמו, שהוא חולין…

לעומת זה קלה ונוחה לאדם המיסטיקה- לשון אחר: האלילות, המטשטשת את ההבדלה בין קודש לחול … באלילות הקלאסית האלים שייכים למציאות הטבעית. באלילות הסמויה של הנצרות האל מתגלם באדם. בקבלה, הספירות והפרצופים הם בחינת א-לוהיות המהוות את העולמות או על כל פנים חודרות אותם, עד “לית אתר פנוי מיניה כלל… וזאת לעומת מלוא כל הארץ כבודו (!)…

ההבדל שבין הקדושות הללו הוא הבדל שבין האמונה בה’ ובין עבודה זרה. יש לציין שלקו האלילי של קורח –ההאלהה של עם ישראל- היו ממשיכים במסורת היהדות, מרבי יהודה הלוי של “הכוזרי” (להבדיל מן המשורר הא-לוהי של סליחות ותפילות, שהן תעודות נעלות של אמונה טהורה), דרך המהר”ל, ועד לזרמים מסוימים בחסידות ועד לרב קוק, אשר בהגותו הפך העם היהודי הריאלי ל”נפש האומה”, שהיא כנסת ישראל של המדרש, שהיא השכינה המיסטית, שהיא ספירת מלכות שבאלוהות. נמצא, שהמתרחש בעם היהודי הוא תהליך באלוהות עצמה. כאן המציאות הדתית נעשית מיתולוגיה אלילית, והאמונה-עבודה זרה, אשר פירותיה מתגלים בתלמידיו ותלמידי-תלמידיו של הרב קוק.