Today is June 22, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

Marriage for People with Down Syndrome

by Rabbi Dov Linzer (Posted on July 31, 2017)
Topics: Disabilities, Gender, Marriage & Family, Halakha & Modernity, Machshava/Jewish Thought, Marriage & Family

Print Friendly, PDF & Email

This is a shiur that Rabbi Linzer gave at the Young Israel of Sharon, MA, on July 26, 2017. Click on the following audio link to listen to the shiur and follow along with the sources below:



1. This couple with Down’s syndrome are celebrating 22 years of marriageMetro UK

They were criticized 22 years ago for wanting to get married.

But now this Down’s Syndrome couple have proved their doubters wrong by showing just how happily married they are.

Maryanne, 45, and Tommy Pilling, 59, were thought to be the first Downs couple to tie the knot in 1995 but were hit by a wave of criticism,

The pair had dated for around 18 months before Tommy popped the question and the couple went on to tie the knot at St Mary’s Church in Shoeburyness, Essex, in July 1995.

But they faced criticism from people who said those with learning difficulties wouldn’t be able to get married, let alone maintain one.

Yet now, 27 years later, Maryanne and Tommy are still going strong and a Facebook page set up by Maryanne’s sister, Lindi Newman, which follows the couple’s romance, has racked up thousands of followers.

Lindi said: ‘The day Maryanne met Tommy she came home with the biggest smile on her face. She couldn’t stop talking about him and asked if he could come for dinner.

‘They dated for about 18 months and then he approached my mum, Linda, to ask if he could propose. He had a toy ring from a vending machine.

‘My mum immediately said yes but wanted them to do it properly so took him to a jewelry shop to buy a proper ring.

‘She received a lot of flak at the time for letting them get married but she insisted it was their decision.

‘Maryanne had dreamed about a big white wedding since she was a little girl and that’s exactly what she had. It was a beautiful day.

‘When they walk down the street holding hands they make a statement but in a good way. Some people stare, they assume people with Down’s Syndrome and learning difficulties can’t get married.

‘But we also get so many lovely lovely messages from people who are inspired by their story.

‘People worried about their own children or grandchildren with Down’s Syndrome get hope from Maryanne and Tommy’s story.

‘Hope that their children can also fall in love and live happily ever after..’


2. YOUNG DOWN SYNDROME COUPLE ARE DESPERATE TO GET MARRIED AND HAVE CHILDREN – but even their own PARENTS say they will never be ready, Emily Crane, Oct 3, 2016- Daily Mall Australia

  • Young couple Michael Cox and Taylor Anderton have Down Syndrome
  • The Queensland couple met six years ago and got engaged in last year
  • Their dream of having four children has concerned both of their parents
  • Parents fear their children will never be emotionally and physically ready

A young couple with Down syndrome are desperate to get married and have children – even though their concerned parents fear they may never be ready.

Michael Cox and Taylor Anderton from Queensland met six years ago through competitive swimming and got engaged on a trip to America last year.

They have now set their sights on getting married and starting a family of their own.

‘We want to have four kids, we’re going to have three daughters and one son,’ a 25-year-old Michael told Australian Story.

Michael Cox and Taylor Anderton from Queensland want to get married and have children but their concerned parents fear they will never be ready because of their Down Syndrome

‘It’s not that hard to have a kid. I know that some people say it’s all about hard work, but it’s not, it’s all about love and compassion that you have for your child.’

While Michael and Taylor’s parents accept that their children are happy together and support their relationship, they are hesitant about their aim to become parents.

‘Taylor and Michael want to get married and have children and that makes me feel very worried, apprehensive and concerned,’ Taylor’s mother Catherine Musk said.

‘It’s not going to happen, it can’t happen.’

Both of their families say they raised their children to believe in their dreams and live independently but now fear they may have set them up to fail with unrealistic expectations.

‘I don’t see parenthood being something that they’re going to achieve or really they probably should achieve,’ Michael’s father Simon Cox said.

Michael and Taylor met six years ago through competitive swimming and got engaged on a trip to America last year

‘It would be very difficult being a child whose parents both had Down Syndrome and couldn’t have a job and couldn’t drive a car and couldn’t understand maths homework.’

Michael’s mother Nikki Cox said the situation was a double-edged sword.

‘For all his life we’ve imposed no limits but then it reaches a point where there are some things that he desperately wants to do and believes that he can do that are probably not going to happen,’ she said.

The young couple have agreed with their parents to delay their wedding but remain determined to have children together.

‘I know that their heart’s in the right place but being overprotective is strictly not on with your child, even if they have Down Syndrome,’ Michael said.

‘I know that me and Taylor have the skills to be married and start our own family.’

While Michael and Taylor’s parents accept that their children are happy together and support their relationship, they are hesitant about their aim to become parents

Taylor said: ‘When my mum keeps talking about the rules and me and Michael’s relationship, it does treat me like a child a little bit. I didn’t understand love when I was little, but I do now, because I am (an) adult.’

The chance of two people with Down Syndrome falling pregnant is rare and if a couple were to fall pregnant there is a 50 per cent chance of the child having Down Syndrome.

Queensland disability advocate Michelle O’Flynn said the decision to become parents should rest with the couple.

‘People with disability, like Michael and Taylor, are certainly entitled to bodily integrity and the freedom to do with their bodies as they wish,’ she said.


3. Wikipedia, “Social Model of Disability”

The social model of disability is a reaction to the dominant medical model of disability which in itself is a functional analysis of the body as machine to be fixed in order to conform with normative values.[1] The social model of disability identifies systemic barriers, negative attitudes and exclusion by society (purposely or inadvertently) that mean society is the main contributory factor in disabling people. While physical, sensory, intellectual, or psychological variations may cause individual functional limitation or impairments, these do not have to lead to disability unless society fails to take account of and include people regardless of their individual differences. The origins of the approach can be traced to the 1960s; the specific term emerged from the UK in the 1980s.

A fundamental aspect of the social model concerns equality. The struggle for equality is often compared to the struggles of other socially marginalized groups. Equal rights are said to give empowerment and the “ability” to make decisions and the opportunity to live life to the fullest. A related phrase often used by disability rights campaigners, as with other social activism, is “Nothing About Us Without Us.”
The social model of disability focuses on changes required in society. These might be in terms of:

  • Attitudes, for example a more positive attitude toward certain mental traits or behaviors, or not underestimating the potential quality of life of those with impairments,
  • Social support, for example help dealing with barriers; resources, aids or positive discrimination to overcome them, for example providing a buddy to explain work culture for an autistic employee,
  • Information, for example using suitable formats (e.g. braille) or levels (e.g. simplicity of language) or coverage (e.g. explaining issues others may take for granted),
  • Physical structures, for example buildings with sloped access and elevators, or
  • Flexible work hours for people with circadian rhythm sleep disorders or, for example, for people who experience anxiety/panic attacks in rush hour traffic.

The social model of disability implies that attempts to change, “fix” or “cure” individuals, especially when used against the wishes of the patient, can be discriminatory and prejudiced. This attitude, which may be seen as stemming from a medical model and a subjective value system, can harm the self-esteem and social inclusion of those constantly subjected to it (e.g. being told they are not as good or valuable, in an overall and core sense, as others).

A 1986 article stated: “It is important that we do not allow ourselves to be dismissed as if we all come under this one great metaphysical category ‘the disabled’. The effect of this is a depersonalization, a sweeping dismissal of our individuality, and a denial of our right to be seen as people with our own uniqueness, rather than as the anonymous constituents of a category or group. These words that lump us all together -‘the disabled’, ‘spina bifida’, ‘tetraplegic’, ‘muscular dystrophy’, – are nothing more than terminological rubbish bins into which all the important things about us as people get thrown away.”

In the UK, the Disability Discrimination Act defines disability using the medical model – disabled people are defined as people with certain conditions, or certain limitations on their ability to carry out “normal day-to-day activities.” But the requirement of employers and service providers to make “reasonable adjustments” to their policies or practices, or physical aspects of their premises, follows the social model.


נשואי מפגרים, הרב זלמן נחמיה גולדברג (תחומין כרך ז’, תשמ”ו)
ד. פסול פתי מסברה, כל עוד אינו מבין
ולפי כל מה שנתבאר צריך לומר שמה שפסל הרמב”ם פתי לעדות לא למדו מחרש אלא למדו מסברה כיון שדעתו חלושה ואינו מבין דברים הסותרים זה את זה, מסתבר שאין לסמוך על עדותו, וכן מסתבר שאין מעשיו כלום כגון קידושיו, שכל שאינו מבין מהו ענין קידושין הרי לא כיון ולא רצה חלות קידושין ואיך תתקדש, ומ”מ נראה לענ”ד שאם גדול עומד על גביו ומלמדו מהו ענין קידושין וראינו שהבין וקידש אשה היא מקודשת, ואינו דומה לחש”ו שאין קידושיהם קידושין גם בשגדול עומד על גביהן וכמו שהבאנו לעיל משמו של ר”ח הלוי, ששאני חש”ו שהתורה לא החשיבה דעתם כדעת פיקח ולכן גם בשהבינו מ”מ אין ערך לדעתם, אבל פתי לא פסלתו תורה רק מסברה אנו מניחים שאין מעשיהם כלום, ולכן כל שלמדו אותם והבינו חלו הקידושין.
שוטה לדבר אחד, נחשב שוטה לאותו דבר
ונראה שכך הדין לדעת הפוסקים שהבאנו לעיל הסוברים שאין אדם נעשה שוטה עד שיהיה בו אחד מהסימנים המבוארים בגמ’ אבל כל שנשתטה בדבר אחר אינו שוטה. ונראה פשוט מסברה… 
גיטו של שיכור
ויש נ”מ גם לדידן שאנו פוסקים הלכה כר”י שסובר שקורדייקוס דינו כשוטה, מ”מ יש נ”מ בשיכור לגירסת הב”י בסימן קכא שבשיכור שהגיע לשכרותו של לוט ונתן גט הרי ספק, והרי שיכור אין דינו כשוטה גם בהגיע לשכרותו של לוט ודומה לישן וכמבואר בב”ש סימן קכא סק”א, שאמר כתבו גט ונשתכר כותבין בעת שכרותו, אלא שאין סומכין על דברי השיכור, ונראה שאם גדול עומד על גביו ולמדו ורואים שהבין – גיטו גט. אכן יתכן שאין מציאות כזאת שבהגיע לשכרותו של לוט יהיה אפשר ללמדו.
אם גם החת”ס מסכים להסבר הנ”ל
ולענ”ד נראה שגם החת”ס שהבאנו סובר כן שחרש אין דינו כפיקח גם בשדעת החרש מיושבת, רק שאעפ”כ יש ללמוד פתי מחרש, שעיקר הטעם שחרש אין דינו כפיקח הוא מחמת שאין דעתו צלולה, רק שלא חילקה תורה בחרש וגזה”כ שכל חרש אינו כפיקח, ופתי נלמד מחרש כך. מחרש יש ראיה שאדם שאין דעתו צלולה אין במעשיו כלום, מזה שחרש נחשב כשוטה, שאם נאמר שגם באין דעתו צלולה הוא פיקח א”כ למה פסלה תורה חרש, אלא ע”כ שבאין דעתו צלולה אינו כפיקח ולכן חרש פסול, רק שגזה”כ לא לחלק וכל חרש פסול, ולכן בפתי שאין בו גזה”כ אינו כשוטה אלא רק לדברים שעשאן בלי דעה צלולה ומיושבת, אבל כל שגדול עומד על גביו ומלמדו או שהוא פתי לדברים מסוימים ולדברים אחרים מבין הוא בטוב, כל מה שעשה בהבנת הענין מעשיו מעשים 
פסול פתי רק לעדות – שיטת המהרי”ט
ונראה שכך סובר המהרי”ט שהובא בתשובת חת”ס, וכן הביאו הפ”ת באהע”ז סימן קכא סק”ג, שפתי לא נחשב כשוטה רק לענין עדות, אבל לענין מקח וממכר וגיטין וקידושין דינו כפיקח.
דין פתי במצוות ובעדות
ולפי”ז יש לדון בפתי שכתבנו שאין לו דין שוטה אלא שבדבר שאין דעתו צלולה, מעשיו פסולים. מה דינו לענין מצוות? ונראה שתלוי בהבנתו. מצוה שמבין חייב בה כפיקח ואילו מצוה שאינו מבין דינו כשוטה. ולפי”ז יש לומר שפסול לעדות אף אם דעתו צלולה בעדות זו, מ”מ כיון שאינו חייב בכל המצוות נלמד מקטן ואשה ודינו כעבד שפסול לעדות. ולכן המקדש בפני פתאים אינה מקודשת ומיושבת קושית החת”ס. אכן אין זה מוכרח, שיתכן שפתי חייב בכל המצוות. וגם באותם שאינו מבין אינו כפטור לגמרי רק שאנוס הוא, והרי הוא כאדם שאין לו זרוע שאינו יכול לקיים מצוות תפילין, ומ”מ לא נחשיבו כפטור מכל המצוות שפסול לעדות, כיון שאנוס הוא. צא ולמד ממה שכתב בהגהות אשרי ב”ק פרק החובל ובשו”ע חו”מ סימן לד סע’ כא “שערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר לעדות”.
הרי שאנוס מן המצוות אינו נחשב כמי שאינו בכלל כל המצוות. וא”כ יתכן שפתי דומה לאנוס שפטור ממצוות שאינו מבין אותם. וכן מסתבר, כיון שיתכן שעל ידי לימוד יבינם וממילא יתחייב בהם, ואינו דומה לשוטה וחרש שבמצבו לא יתכן להתחייב במצוות. ואף שחרש יכול להתלמד לכתוב כמו שכתב הרש”ש בגיטין דף ע, ויתחייב במצוות לדעת רב כהנא, מ”מ כל זמן שלא התלמד נגדר כחרש שהוא איש שפטור ממצות ופסול לעדות, משא”כ פתי שאינו בגדר פטור רק יש מצוות שאינו יכול לקיים, ובזה כיון שאפשר לבוא לידי חיוב צריך היה להיות כשר לעדות, ולפ”ז נדחה ההסבר שהצענו.
שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן לד
חינוך ילדים מפגרים /הערת המחבר/ +מתוך תשובה להגאון מוה”ר חיים פנחס שיינברג שליט”א.+ נראה דכל שהוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות ויודע שהקב”ה נתן לנו תורה ואנחנו מקיימים מצוותיו דשפיר חשיב כבר דעת לענין קיום מצוות, ובהגיעו לגיל י”ג שנה הרי הוא חשיב כגדול. ואף שבגמ’ שבועות מ”ב ע”א ממעטינן דאין נשבעין על טענת חשו”ק מהא דכתיב כי יתן איש ופירש רש”י “דחרש ושוטה כקטנים הם בלא דעת” מ”מ נראה שזה דוקא בכה”ג שהוא ממש שוטה ולא כשיש לו דעת של פעוטות, ומיהו לענין עונשין שפיר נראה דכמו דחס רחמנא על קטן כך גם מפגר כקטן הוא דחשיב לענין זה אף על גב שהוא גדול, דלא מסתבר לומר דלאחר שהגדיל דינו רק כשוגג ואם ישתפה יתחייב בחטאת, ולכן נראה שרק לענין קיום מצוות שמבין בהם כפעוטות דינו כגדול, וממילא דגם בקטנותם יש מצות חינוך וכמו”ש כת”ר.
ילדים עם תסמונת דאון – שו”ת הרב שלמה אבינר (אסיא נז-נח, עמ’ 14-16 (1996)


שנשאלה על-ידי אחראים בארגון “ילדי תסמונת דאון”, העוסק בייעוץ והכוונה להורים שיש להם ילדים עם ת”ד[1]:

מאות הורים רואים בנו כתובת לבעיותיהם ומצביהם בקשר לילדיהם. בין היתר, מופנות אלינו שאלות בסוגיות שיש בהן היבט הלכתי, הזקוקות לחוו”ד של גדול בישראל. הננו מעבירים אל כב’ כמה מהשאלות המרכזיות שהצטברו על שולחננו, ומבקשים את חוות דעת כבודו בנידון:
א. ידוע לכל כי נטישת תינוק עם תסמונת דאון – אין רוח חכמים נוחה הימנה. מה הוא המקרה החריג שבו יש מקום להורות על נטישת ילד כזה על סף לידתו?
ב. יש אפשרות לערוך בדיקת “סיסי-שליה”, הנעשית פחות מ-40 יום מתחילת ההריון. הוודאות שבבדיקה זו נמוכה מבדיקת מי שפיר הנעשית בשלב מאוחר יותר של ההריון. האם ניתן לעשות בדיקה מוקדמת זו, למרות שסיכויי הגילוי נמוכים, בעדיפות על בדיקת מי שפיר המאוחרת? והאם במקרה של גילוי המחלה ע”י בדיקת “סיסי-שליה” – יש להתיר הפסקת ההריון בפחות מ- 40 יום?
ג. האם ילד עם ת”ד הנכנס לגיל מצוות, מחוייב לקיימן כשאר הילדים? והאם יש לערוך לו חגיגת בר-מצווה כמקובל?
ד. האם למרות סיכויי הפוריות הנמוכים של בעלי ת”ד יש לאפשר להם להינשא ולנסות לקיים מצות פו”ר כשאר בנ”י? ואת”ל שבשל המאפינים והמוגבלות של בעלי ת”ד, וסיכויי הפוריות הנמוכים, הינם פטורים ממצות פו”ר – האם יש מקום להביאם בברית הנישואין כדת משה וישראל, ולו רק כדי להקל עליהם לקיים “זוגיות”, וכדי למנוע פריצוּת בישראל של ילדי ת”ד?
ה. בהמשך לנ”ל – האם יש הבדל בין בת לבן?
אנו מודעים היטב למורכבות השאלות ולכלליותן, אבל זהו סוג השאלות המופנות אלינו. יתכן שלא ניתן להכריע הלכתית בכל השאלות בפניה מסוג זה, אבל מ”מ מתבקשות הנחיות ברוח של תורה, והוראת דרך למשפחות אלו.
לפיכך, הרינו פונים בשם אגודתנו אל כת”ר שיאיר לנו את הדרך שיש ללכת בה בחמשת הסעיפים הנ”ל.


אינני גדול בישראל שאוכל להכריע בשאלות כה כבדות, לכן אין כאן אלא חוות דעת. מלבד זאת בבעיות כאלה שהן דיני נפשות לכאן ולכאן, אי אפשר לדון באופן כוללני, אלא כל ענין צריך להיות נידון לגופו מתוך התייעצות עם פוסק הלכה. לכן, אין זו אלא חוות דעת כוללת.
א. ודאי שנטישת תינוק היא דבר חמור ביותר, אך סוף סוף טובת התינוק מכרעת. לכן אם נוכל למצוא לו משפחה מאמצת בה הוא יקבל יחס אוהב, ולעומת זאת במשפחתו יהיה מוזנח, ירגיש חוסר אהבה ואף טינה, ועלול עקב המעמסה שהוא מעמיס על המשפחה לשבש את המרקם העדין בין בני הזוג וביניהם לבין הילדים האחרים, במקרה כזה יש להמליץ על העברתו לאימוץ[2].
ב. בגילאי סיכון של האם יש להמליץ על בדיקת סיסי-שליה אם אכן היא נעשית פחות מ-40 יום מתחילת ההריון, מפני שביצוע הפלה לפני ארבעים יום נחשב יחסית קל לפי ההלכה, בהיות העובר נחשב עדיין כ”מיא בעלמא”[3], ולכן יש להתיר אותה במקרה של צורך חמור[4].
ג. על אף שנראה שילד כזה הינו עפ”י רוב פטור מן המצוות, עקב מצבו השכלי הירוד[5], מכל מקום עד כמה שניתן יש לתת לו מקום בתוך הקהילה, לתת לו הרגשה של שייכות, ולכן לערוך לו חגיגת בר מצוה – אם כי כמובן לא יוכל לקרוא בתורה. באשר לעלייתו לתורה, אם הוא מסוגל לברך את הברכות – יש לבדוק כל מקרה לגופו, שהרי יש מהם שמתפתחים למדרגה שכלית די גבוהה, עד כדי שיוכלו להיחשב לחברי הקהילה לכל דבר. וכן לבת יש לעשות חגיגת בת מצוה כפי שנהוג, דבר שישמח אותה ויחזק אותה רגשית.
ד. יש ערך עצמי לנישואים, מלבד מצות פריה ורביה כדי להביא ילדים לעולם. לכן אם בני הזוג מסוגלים לקיים חיים זוגיים תקינים, כמובן בסיוע הסביבה הן ברמה הנפשית הן ברמה הכלכלית, יש לעודד נישואים כדי לאפשר לתת לפחות את האושר הזה ואת הנורמליות הזו, הן לבן הן לבת.
באשר להבאת ילדים לעולם – ברור שזוג זה לא יהיה מסוגל לספק לילדיו מסגרת בריאה לגידולם. לכן יש לדאוג שהם ישתמשו באופן קבוע באמצעי מניעה מותרים על פי ההלכה[6], שהרי אם האב אינו ברמה שכלית המחייבת מצוות הוא פטור ממצוות פו”ר, וגם אם הוא ברמה שכלית די גבוהה וחייב – יש מקום לשקול על-פי פוסק מומחה אם הוא נחשב כאנוס בגלל אי היכולת לספק לילדים מסגרת גדילה סבירה; וכל מקרה לגופו[7]. 

.* ההערות והציונים לשו”ת זה הוספו על ידי מערכת אסיא. הערות ד”ר ב”ש הרשקוביץ נמסרו למערכת ע”י הרב אבינר שליט”א בצמוד לתשובתו, והן מצוינות במילים: “הערת ד”ר ב”ש הרשקוביץ”.
2. כדאי לשקול שינוי הביטוי “נטישת תינוק”, ולהתייחס למשפחה, החשה שאין בה גבורה נפשית לעמוד במעמסה ובאתגר הכרוכים בילד עם תסמונת דאון, בצורה יותר סלחנית. כשטובת הילד והמשפחה כולה לנגד עינינו, יתכן ויש מקום במקרים מסוימים לחפש תחליף במשפחה אחרת או במוסד שבו יוכל הילד לקבל יותר חום, אהבה וטיפול טוב, כמו שהרב מציין, ולא להתייחס אל ההורים כ”חוטאים” (בנטישה) – אלא כחלשים וזקוקים לעזרת החברה. (הערת ד”ר ב”ש הרשקוביץ)
3 על האפשרות לבצע בדיקת סיסי שליה לפני היום ה-41, ועל השכיחות האמיתית של פגיעה עוברית עקב בדיקת סיסי שליה, קיים ויכוח נוקב בספרות הרפואית. ראה מכתבם של ד”ר אייבי לוין וד”ר מנחם גרנט, אבחון טרום לידתי של מחלות מולדות לפני תום 40 יום מההפריה, אסיא מז-מח, עמ’ 185-189 (1989); מאמרו של ד”ר אייבי למן, בדיקת סיסי שליה לפני יום ה-40 – הסיכון למומים מולדים, אסיא נג-נד, 124-125 (1994).
מתברר שאם מורידים את אחוז ההפלות הספונטניות (המתרחשות גם ללא דיקור סיסי שליה) אזי גורם פחות מאחוז אחד של הפלות. לגבי עצם איסור ההפלה לפני היום ה-41 ראה מה שכתב הגר”י זילברשטיין שליט”א בספר אסיא ח עמ’ 49-50 שהפלה אסורה גם תוך מ’ יום, למרות שאינה רציחה, ובנשמ”א ח”ג חחו”מ סי’ תכה ס”ק א3 שיש אחרונים הסוברים שיש איסור מדאורייתא להפיל עובר בתוך מ’ יום.
5. ראה ספר אסיא ב עמ’ 152, מחלוקת אחרונים בענין רמת החובה למנוע שוטה מאיסורים. וראה הגדרות שונות של מפגר ברמותיו השונות באנציקלופדיה הלכתית רפואיתכרך ד עמ’ 242-243, ובספר הכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה והלכה (מכון שלזינגר, ירושלים תשנ”ו) עמ’ 213 ואילך.
.[7] וראה בספר אסיא א (מהד’ תשמ”ט) עמ’ 316-317 ובמקורות שם, שגם כשיש סיכוי גדול ללידת ילדים בעלי מום קשה, גופני או רוחני, אין שום היתר למי שמחוייב בפו”ר להיפטר מן המצווה. וכן פסק בעל המנחת יצחק (ח”ג סי’ כו אות א, ג) שאין להתיר שימוש באמצעי מניעה משום חשש למחלות ומומים.

נישואין לבעלי תסמונת דאון – הערות להצעת הנישואין, הרב אברהם פקטר (אסיא סא-סב)

הרב שלמה אבינר במאמרו “ילדים עם תסמונת דאון”* דן בשאלת נישואין לבעלי תסמונת דאון (תס”ד[1]). רציתי להעיר כמה הערות על אופן הצגת השאלה והתשובה.
השאלה (כפי שנכתבה במאמר): האם למרות סיכויי הפוריות הנמוכים של בעלי תס”ד יש לאפשר להם להינשא ולנסות לקיים מצוות פו”ר כשאר בנ”י?
להלכה לא קיים התר מעשי ללדת (ולקיים מצוות פריה ורביה) ללא נישואין[2]. אבל לגבי בעלי תס”ד הבעיה העיקרית איננה אם ראוי לאפשר להם להינשא, אלא, האם בעל תס”ד יכול להינשא לפי הדין? כמו גם האם מותר לו להינשא? והאם מומלץ שבעלי תס”ד ינשאו?
כמו כן נכתב בחלק השני של השאלה : האם יש מקום להביאם בברית הנישואין כדת משה וישראל, ולו רק כדי להקל עליהם לקיים “זוגיות”, וכדי למנוע פריצות בישראל של ילדי תס”ד?
מהשאלה אפשר להבין, שכפתרון לבעיות של צניעות הקיימות אצל בעלי תס”ד יש להעדיף נישואין דחוקים על פני פתרונות אחרים.
לענ”ד קשה לקבל עמדה זו כפי שיבואר להלן.
מכיון שהנושא הנדון כאן הוא תס”ד בכלל ואין הדיון עוסק במקרה מסוים, עלי לסייג את הדברים בסייג ברור שקבע כבר החת”ס בתשובותיו[4] “הנה לדון בדיני השוטים א”א [אי אפשר] כ”א [כי אם] בראיית עיני הדיין המבין מה טיבו ומהותו, וא”א לברר בכתב מה עניינו וטבעו ומהותו וכמ”ש הרמב”ם פ”ט מה’ עדות, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות… אך מה שנוגע לפלפל בהלכה ולברר שרש הדין ומקורו מש”ס ופוסקים אשמור לדבר…” כלומר ניתן לדון באופן תיאורטי בבעיות הנוגעות בדעת (למשל, מיהו שוטה ומהי שטות), אבל אין להסיק מהן מסקנה הלכתית, עד שלא נערך בירור ע”י הדיין או הפוסק תוך התייחסות של כל מקרה לגופו, ובפרט בבעיות הנוגעות בתס”ד, תסמונת שקיימות בה דרגות שונות ומצבים שונים, ואין בשום אופן ללמוד מבעל תס”ד אחד על אחר.
בכל זאת כדי לדון בבעלי תס”ד נגדיר כללית כמה מהמאפיינים שלהם. כפי שכתבנו, תס”ד קיימת בדרגות שונות. יש ביניהם אנשים שלומדים ועובדים יודעים ומשתתפים בענינים חברתיים כמעט כשאר בני האדם, ויש שסובלים מפיגור שכלי קשה עד כדי חוסר יכולת לתפקד אפילו בדברים הפשוטים ביותר[5], כך גם יש ביניהם שסובלים מבעיות חברתיות ורגשיות קשות[6].
בבעיות נישואין של בעלי תס”ד יש להתמודד עם שלוש שאלות עיקריות :
1. האם יש להם דעה מספיקה כדי להבין מהם קידושין ונישואין?
2. האם יש להם דין של שוטה שאין לו קידושין?
3. האם הם יכולים לקיים חיי נישואין בערכים מינימליים תוך שמירה על מחוייבויות ההדדיות ודיני ההלכה (למשל דיני צניעות)[7]?

דעת לקידושין
ברור ומוסכם על הכל שהמקדש והמתקדשת צריכים לדעת ולהבין את מעשה הקידושין ולהסכים להם.
הקידושין כפי שמבואר בגמ'[8] דומים לתהליך של קנין “האשה נקנית בשלוש דרכים… בכסף בשטר ובביאה…”, ובהמשך הסוגיא הגמ’ משווה בכמה נקודות בין דיני קידושין לדיני קנינים, כשם שבקנינים יש צורך בהבנה ובהסכמה הדדית של הקונה והמוכר כך גם בקידושין[9], וכפי שמסכם זאת המאירי בפרושו לגמ’ ביבמות דף קיב: “וכן ידעת שבקידושין אנו צריכים לדעת המקדש ולדעת המתקדשת וכשם שאין האיש מקדש אלא לדעתו ולרצונו כך גם האשה אינה מתקדשת אלא לדעתה ולרצונה”.
לבני אדם נורמליים יש הבנה ודעה מספיקה לקידושין, ולכן אם הם מסכימים למעשה הקידושין, הקידושין חלים. אבל אצל אנשים שאינם חסרי דעה או מפגרים לחלוטין, אלא בעלי הבנה מוגבלת[10] ופחותה מרוב בני האדם, קשה להגדיר מהו שיעור הדעת המינימלית הנדרשת כדי שאנשים מוגבלים אלו ייחשבו לבני דעת לענין החלת הקידושין[11].
יש לדמות במידת מה את הדיון בענין נישואי תס”ד לשאלה של נישואי מפגרים[12], הרה”ג משה מרדכי פרבשטיין שליט”א בספרו “משפטי הדעת” דן בדין נישואי מפגרים[13], ומביא את דעת רבנו ירוחם בשם הרמ”ה[14]:“מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג דברים על בורין, אע”פ שדלה וחלושה, קידושיו קידושין גמורים וכן גירושיו. ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו ה”ז בחזקת שוטה ואין קידושיו קידושין גמורים”.
ומבואר שם, שאע”פ שנראה מלשונו של הרמ”ה שגם מי שדעתו חלושה יכול לקדש, אין הכוונה למפגר שאינו מבין כלל מהם קידושין, ודאי שכדי להחיל קידושין[15] דרוש שהמקדש יידע ויבין את מעשה הקידושין (הדברים אמורים גם במתקדשת).
נראה שכמו במפגר כך בתס”ד לא יחולו קידושין אלא אם הוא יודע ומבין מהן קידושין. אבל כאמור קשה לקבוע מהי מידת הדעת וההבנה המדויקת שדרושה לבעל תס”ד כדי לקדש, ועד כמה צריך בעל תס”ד להבין במהות הקידושין[16].
ישנה גם סברא לומר שבעל תס”ד מצבו מורכב יותר מהמפגר (לענין יכולתו לקדש אשה), משום שהמפגר שדעתו קלושה ואינה כדעת שאר בני האדם, הוא לוקה באינטליגנציה וביכולת החשיבה שלו ואינו שונה בהכרח בעולמו הריגשי והאמוציונאלי[17], ולכן במקרה של מפגר או אדם שדעתו קלושה יש לומר כדעת רמ”ה שדעתו אפילו אם היא קלושה יש בה די כדי לקדש אשה (או כדי להתקדש).
אבל בעל תס”ד שונה מאדם נורמלי לא רק בתפיסתו ובהבנתו, אלא גם בתחומים פיזיולוגיים ברורים, ובעולמו הרגשי שהוא שונה מהנורמלי, ולכן יתכן שדינו כשוטה לכל דבר[18] ואינו יכול לקדש אשה גם לדעת הרמ”ה[19].
קיים הבדל נוסף בין מי שדעתו קלה וחלושה שדיבר בו הרמ”ה לבין בעל תס”ד. הרמ”ה עוסק באדם שלא נמצאו בו סימני שטות[20] ואין בו חשש כזה, אלא שיש ספק לגבי דעתו האם הוא מבין ויודע מספיק כדי להחיל קידושין. לאדם זה (כמו לכל בני האדם) יש חזקת פיקחות[21], כלומר חזקה שהוא נורמלי עד שיוכח שדעתו אינה כדעת אדם רגיל והוא שוטה. ולכן, אם דעתו קלושה אבל לא הוכחה שטותו, יש לומר שדעתו מספיקה לקידושין.
לעומתו בעל תס”ד שונה פיסיולוגית משאר בני אדם נורמליים ולכן אין לו חזקת פיקחות. שהרי רובם אינם פיקחים כשאר בני האדם אלא יש ביניהם כאלו שאולי הגיעו לרמה של דעה קלושה. לכן יש לבחון בזהירות רבה האם דעה והבנה זו מספיקות לקידושין[22].


שוטה בקידושין

לפי מה שפשוט בגמ'[23] ונפסק להלכה בשו”ע[24] שוטֶה אינו יכול לקדש (ושוטָה אינה יכולה להתקדש) לא מהתורה ולא מדרבנן. לכן אם נאמר שבעל תס”ד דינו כשוטה, ברור שאינו יכול לקדש.
אם ננקוט כדעת הראשונים[25] שהגדירו את השוטה רק במי שיש בו אחד מהסימנים שנזכרו בגמ’ במסכת חגיגה, כלומר רק אם ראו בו אחד ממעשי השטות דלהלן: לן בבית הקברות, יוצא יחידי בלילה, מקרע כסותו, מאבד מה שנותנין לו[26], אבל אם אין בו אחד מאלו איננו מוגדר כשוטה על פי ההלכה[27], בעל תס”ד שבמקרים רבים אין בו אחד מסימנין אלו לכאורה לא ייחשב לשוטה. אבל כפי שביארו ה”שאגת אריה”[28] וה”נודע ביהודה”[29], אדם שאינו מסוגל בגלל חוסר דעה או הבנה להחיל חלויות בין אם זה בתחום הקנינים בין בתחום אישות, לענין זה שבו הוא חסר דעה, דינו כשוטה אפילו לסוברים שלענינים האחרים כמו לשאר מצות ואיסורים שבתורה ייחשב בן דעת[30] ולכן גם לשיטתם אע”פ שבעל תס”ד במקרים רבים אין בו אחד מהסימנים שהובאו בסוגיה דחגיגה[31], יש עדיין לבחון האם הוא מבין מהם קידושין ונישואין.
ברור שלדעת הרמב”ם[32], ששוטה הוא כל מי שיש בו סימן משמעותי של שטות[33] וכלשונו : “אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים”[34], ולכן אפילו אם אין בו מהסימנים שהובאו בגמ’ חגיגה דינו כשוטה לכל דבר, ודאי שיש מקום לומר שהתס”ד דינו כשוטה ולכן אינו יכול להחיל קידושין או כל חלות משפטית אחרת.


אין אדם דר עם נחש

גם אם נניח שיש לבעל תס”ד דעה והבנה מספיקה להבין את ענין הקידושין והכרוך בהם, עדיין עומדת בפנינו השאלה, האם זוג כזה (אפילו כאשר רק לאחד מבני הזוג תס”ד) יכול להתקיים ולחיות יחדיו, ולא יהיו נישואין אלו בבחינת “אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת”, כלומר מצב שבו בני הזוג נשואין להלכה, אבל אינם יכולים לחיות כבני זוג חיי אישות וזוגיות נורמליים[35]. הגמ’ ביבמות[36]שואלת, מדוע תקנו חכמים קידושין לחרש ולא לשוטה? הרי שניהם אינם בני דעת, ולכאורה דינם צריך להיות שווה. מתרצת הגמ’: “שוטה ושוטָה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת – לא תקינו רבנן נישואין”[37], וברש”י שם : “אבל שוטה אפילו בפקחת לשוטֶה ושוטָה לפקח אין שלום ביניהם וכ”ש שוטֶה לשוטָה”.
ברור א”כ שחכמים לא תיקנו מסגרת של אישות לשוטה בגלל הסיבה הפשוטה שאין נישואין כאלו יכולים להתקיים.
בנוסף לכך נראה מדברים אלו, שחז”ל לא רצו בנישואין אלו[38] בשום אופן, אע”פ שבלי ספק עמדו לנגד עיניהם של חכמינו ז”ל יתרונות מסוימים העשויים לכאורה לנבוע מקיומם של נישואין אלו, אבל בגלל שעצם קיומם של הנישואין מוטל בספק בגלל מצבם המיוחד של בני הזוג לא תיקנו חכמים נישואין במקרה זה ואף ראו בזאת דבר שלילי שהרי “אין אדם דר עם נחש”[39].
ועוד נראה לומר מסברא, שלגבי בני זוג שחיי הנישואין שלהם יהיו בבחינת “אין אדם דר עם נחש” לא יחולו קידושין מהתורה גם אם יש להם דעת מספיקה כדי להבין מהן קידושין. משום שלא מסתבר שמצב של “אין אדם דר עם נחש” שחכמים ראו בו חסרון מהותי בחיי נישואין, לא יהיה בו חסרון מהותי לחלות נישואין מהתורה. שהרי התורה דרכיה דרכי נועם[40] ולא מסתבר שהתורה תאפשר חלות קידושין באדם שלדור עמו כלדור עם נחש[41].
גם בעלי תס”ד שהוקנו להם הרגלי קיום והסתגלות לחיים נורמליים (במידת האפשר), אע”פ שניתן למצוא ביניהם כאלו עם יכולת למידה מפותחת יחסית, וגם כאלו שיודעים לשמור על עצמם ועל רכושם והם מתנהגים באחריות במידה סבירה[42], בכל אופן בכל הקשור ליכולתם הרגשית והמחויבות הבין-אישית עדיין רב המרחק בינם לבין שאר בני האדם הנורמלים[43], ולכן סביר וקרוב לודאי שנישואין אלו[44] יהיו בבחינת “אין אדם דר עם נחש”, ויתכן שלא יחולו קידושין לא מהתורה ולא מדרבנן.


מניעת פריצוּת

בענין מניעת פריצות וגרימת אושר וסיפוק לבעל תס”ד. הניסיון מלמד[45] שאין בנישואין כדי לפתור בעיות, בין אם אלו בעיות בצניעות או בעיות נפשיות אחרות. ההפך הוא הנכון, כשישנה בעיה של צניעות אצל בעל תס”ד היא לא תיפתר בנישואין אלא עלולה אף להחמיר (בפרט אם מדובר באשה). האם בן זוגו הבריא של בעל תס”ד אמור לשמור את בן זוגו החולה מפריצות כל ימיו?
ואין להוכיח מדברי רבי יצחק בגמ’ ביבמות[46] שאסור לגרש שוטָה שמא ינהגו בה מנהג הפקר, האיסור שאסרו חכמים לגרש אשה שוטה הוא באשה שנישאה ונשטתה לאחר נישואיה, דוקא במקרה זה כשעל הבעל מוטל כבר חיוב, אמרו חכמים שאם בעלה יגרשה יש חשש שייטפלו אליה אנשים שאינם מהוגנים, אבל אין בכך המלצה להשתמש בנישואין “ככלי” למניעת פריצות[47], בפרט שעינינו רואות שאין הדבר כך, ולכן שב ועל תעשה נראה עדיף.
יש דרכים רבות לגרום לאושר ולסיפוק[48] לבעלי תס”ד מבלי להשיאם ואין במסגרת מאמר זה המקום להאריך בזה[49].
הערות אלו נכתבו לעיון בלבד ואינן חלילה להלכה, ויש להתייעץ בכל מקרה לגופו עם רב ופוסק הלכה.

.[6] לדעת כמה מהמומחים כמו פוירשטיין ועוד (ראה גם הערה 5), החברה הכוללת בתוכה מחנכים הורים וגם אנשי מקצוע, “אחראית” במידת מה למצבם של בעלי תס”ד וכלשונם : “התפיסה המקובלת בציבור אחראית במידה ניכרת למצב של האדם בתס”ד, מצב נחות הרבה מעבר למה שמתחייב מהסטיה הגנטית, שממנה הוא סובל. האדם בתס”ד יוצר בסביבתו הקרובה והרחוקה מערכת ציפיות שלילית, לגבי כשריו השכליים ולגבי סיכויו להסתגל לתנאי החיים הנורמטיבים של החברה.” אמנם מאמרי עוסק בשאלה הלכתית גרידא, ואין הכוונה למעט חס וחלילה בחשיבות הנסיון לשלב בעלי תס”ד בחברה ולהקנות להם יכולת הסתגלות שתוביל אותם במידת האפשר לעצמאות. אע”פ כן ראוי לציין כי למעשה, הדבר נתקל בלא מעט קשיים ועדיין רחוקה דרכם של רוב בעלי התס”ד לעצמאות או לשילובם בחברה כשאר בני האדם. לכן מבחינה מעשית אפשר לומר שהסיבות מדוע מצבו של התס”ד הוא כפי שהוא, חשובות פחות ממצבו בפועל, ההלכה המעשית רואה חשיבות רבה לתוצאה ולא לסיבות, אם כי אי אפשר להתעלם מהסיבות לחלוטין כפי שיתברר אי”ה להלן.
.[10] ביחס לנורמה המקובלת אצל רוב בני האדם.
.[11] כמו”כ יש להגדיר עד כמה עליהם להבין את מעשה הקידושין והנישואין, משום שכדי להגדיר את שיעור הדעת הנדרשת לקידושין עלינו להגדיר תחילה מה עליהם להבין, שאלה זו דרוש לה דיון בפני עצמו.
.[17] המפגר שונה מהנורמלי בכך שההבנה והחשיבה שלו חלשה מאד, אבל אין הוכחה שהוא שונה בעולמו הרגשי. אמנם קיימים מפגרים שסובלים מבעיות רגשיות קשות, אולם אלו אינם אלא תופעות נלוות מסיבות סביבתיות וכדומה שהפיגור עשוי להיות הגורם שלהם אבל ודאי אינו סיבה ישירה לקשיים בתחום הרגשי חברתי.
.[18] סברה זו מניחה שקושי רגשי חמור, או מערכת רגשות מעוותת שמשפיעה על האישיות עד כדי סיכון עצמי, או שהיא חורגת באופן משמעותי מהנורמות החברתיות, גורמת שבתנאים מסויימים יחשב אדם לשוטה. סברה זו מתבססת על כך שהסימנים לשטות שנמנו בגמ’ בחגיגה ג, ב מתארים הפרעות נפשיות או בעיות רגשיות קשות ולא רק קשיים או מגבלות באינטליגנציה
.[26] אדם זה הוא חסר מנגנון השרדות בעליל וזה אינו קשור בהכרח להבנה ודעת (אינטיליגנציה), אומנם פיגור קשה עשוי לפגוע באינסטינקט בסיסי של שמירת הגוף ורכוש, אבל הסתכנות יתירה ומיותרת ואיבוד ממון לדעת יכולים להיות גם בגלל מחלת נפש.
.[27] אע”פ שלכאורה יש סיבות לחשוד בו בחוסר שפיות.
.[35] חיי אישות במובנם הרחב והכולל, הם “מסכת” חיים משותפת בין בני זוג מגוונת ומורכבת, “השותפות” בחיי האישות שונה משותפות או מהדדיות הקיימת בין חברים או בין שותפים לעסק, בכך שהיא נוגעת בכל תחומי החיים, בשכל, ברגש, בצרכים, בהשקפה, ועוד. ולכן יכולת חשיבה ואינטליגנציה טובה אינם בהכרח ערובה לחיי נישואין מוצלחים, אלא נדרשת גם אישיות יציבה ונורמלית. מה שאינו כן בשותפות אחרת שבה הסכמים מוגדרים וחלוקת סמכויות ברורה עשויים להיות מספיקים לקיומה של שותפות מסוג זה.
..[41] לא מצאתי חיזוק לסברה זו בראשונים או באחרונים ואני מעלה אפשרות זו רק מסברה.
.[43] וזאת אע”פ שבעלי תס”ד נחשבים בדרך כלל לחברותיים וידידותיים, אין זו החברותה הנורמלית וידידותם עשויה להיות לטורח ולהפרעה של ממש. דעת הרב חיים ליפשיץ שליט”א (נמסר בע”פ בשיחה שקיימתי עמו): “בעל תס”ד בגלל היותו חברותי יוצר רושם מטעה של נורמליות, ואף שאנו עדים לתופעות הנראות ככשרון מדהים בתחום מסוים אצל בעלי תס”ד ושאר מפגרים, אלו הם כשרונות בעלי אופן מכניסטי השייך לתפקוד האוטומטי שאין מאחוריו שיקול-דעת, בחירה חופשית וחשיבה יוצרת, ומכאן גם שהם חסרים את היכולת להתפתחות, התקדמות ושיפור. אוליבר סאקס מתאר בספרו “אנתרופולוג על מאדים” (בפרק ילדי הפלא) מפגר (אוטיסט) בעל כשרון ציור נדיר לכאורה, ובכ”ז מודה שכשרון זה שנמשך שנים רבות נשאר סטטי ללא שגיאות אומנם, אבל ללא כל התפתחות או שינוי כלשהו”.
.[44] ראה ספרו של זיגפריד מ. פושל “לגדול עם תסמונת דאון – הדרך לעצמאות”, ומאמרו של ג’יין אדוארדס “מיניות, נישואין והורות אצל בעלי תסמונת דאון”. דעתו של המחבר היא לאפשר לבעלי תס”ד חיים עצמאיים גם בתחום הנישואין, וזאת בעיקר בגלל תפיסת עולם ליברלית ופתוחה הרואה בנישואין, מיניות והורות כמרכיבים בסיסיים בזכויות האדם, דעה ותפיסת עולם אילו אינן תואמות את ההלכה, מה גם שלדבריו אין ניסיון מוכח מספיק בתחום זה, ומהמקרים הבודדים שהוצגו במאמרו ניתן להסיק מסקנות שונות.
.[45] בעיקר מתוך נסיונו של הרב חיים ליפשיץ שליט”א העומד בראש מכון “סדנת אנוש”, במכון זה נבדקו ותודרכו אלפי זוגות בתחומי אישות שונים.
.[47] גם המקרים האחרים בהם הגמ’ ממליצה על נישואין כמניעה לפריצות אינם דומים למקרה בו אחד מבני הזוג הינו בעל תס”ד.
.[48] לא בתחום המיני.
.[49] מאמר זה העוסק בתחום הלכתי, אסור שיגרום חלילה לריפיון ידיהם של העוסקים במלאכת שיקום, תמיכה והפעלה של בעלי תס”ד, להפך, יש לחזק את ידיהם ולברכם בהצלחת ניסיון שילוב בעלי תס”ד בחברה.

נישואין או חיי משפחה לפגועי תסמונת דאון, הרב אברהם פקטר

ב. צדדים להתיר מסגרת של אישות בשוטה; ג. מסגרת של זוגיות בקטן; ד. בין שוטה לקטן; ה. בין נישואי חרש ל”נישואי” שוטה; ו. האם יש להפריש את השוטה מנישואין?; ז. האם למנוע משוטה או שוטה להינשא מדין מניעת איסור?; ח. תקנת חכמי הדור לגבי נישואי מונגולואידים

… הב”י[18] מצטט את דברי המגיד משנה:
“והרב המגיד כתב… ולא הזכיר רבנו[19] דין פיקח שנשא שוטָה ונשתפית[20] לפי שהשוטה אין לה נישואין כלל, ופשוט הוא שאם רוצה לקיימה אחר שנשתפית צריך לקדשה ולכתוב לה כתובה”.
ובב”ח שם כתב:
“… אבל רבינו[21] כתב דפקח שנשא שוטה ונשתפ[ת]ה שוה לפקח שנשא חרשת ונתפקחה דכיון שלקחה בחופה וקידושין ולא הויא בעילתו בעילת זנות אין צריך לחזור ולקדשה אלא צריך לכתוב לה כתובה בלבד”[22].
הבית שמואל סובר כדעת הב”ח בטור, שאין צורך לקדש את השוטָה שחי עמה לשם אישות, יתר על כן הוא סבור שזו גם דעת הרמב”ם…
יש לעיין בלשון המחבר בשו”ע:
“החרשת, אע”פ שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתובה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה; ואם כנס החרשת ונתפקחה,או שוטה ונשתפית, יש לה כתובה ותנאי כתובה, וכתובתה מנה”…
בבית שמואל שם[29] מבואר שלדעת הרמב”ן בתשובה אין איסור בפילגש[30] וזו גם דעת הרא”ש ויתכן שאף להרמב”ם הדין כך[31], והאיסור הוא רק משום שעלול לבוא עליה ללא טבילה, אם היא מתביישת לטבול. ואולי אף למחמירים הסוברים שבאשה רגילה גם עם מייחדה לו לשם אישות הוי כזנות, היינו משום שיכול לשאתה בחופה וקידושין, אבל בשוטה שלא תיקנו לו רבנן נישואין, ואין לו דרך אחרת לחיות עמה חיי אישות, יתכן שאותם ראשונים יסכימו שאין בזה משום זנות[32], וכעין המבואר בריב”ש[33].
נמצא שלמהרי”ל, וכן משמע מהב”ח והבית שמואל, אין מניעה עקרונית ששוטה יחיה במסגרת זוגית של חיי אישות. אבל מלשון השו”ע וממה שכתב הב”י בשם הרב המגיד, משמע שאין לשוטה לא מסגרת של נישואין, ולא מסגרת של חיי אישות מכל סוג שהוא.
ד. בין שוטה לקטן
כאמור, אין לשוטה דין נישואין, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. עדיין יש לעיין בשאלה, האם לסוברים שמותר לקטן לחיות עם אשה בקטנותו, אע”פ שאין לו דין נישואין אף לא מדרבנן[83], האם יש מקום לומר שדין זה נכון גם לגבי שוטה.
נראה שלגבי שוטה אין הדבר כך. ראשית, לא מצאנו חידוש זה לגבי שוטה, ואין ספק שמצב זה של חיי אישות ללא דין נישואין הוא חידוש אשר לדעת חלק מהראשונים נאמר בקטן, ואין לך בו אלא חידושו[84]. ואם התחדש דין זה לדעת חלק מהראשונים לגבי קטן אין מכאן הוכחה שגם בשוטה יהיה הדין כך.
יתר על כן, נראה שישנה סברה פשוטה לחלק בין קטן שעתיד לשאת אשה לכשיגדל, ולכן לדעת התוס’ וראשונים אחרים, כדי לחנכו ולהרגילו במצוות[85], יש מצווה להשיאו אשה בעודו קטן כדי להרגילו באישות ולמונעו מהחטא, לעומת השוטה שלא נאמרה בו מצוות חינוך ואיננו עתיד לבוא לכלל נישואין[86]. לקטן אולי דרוש אימון או שמירה בתקופת ביניים שיש לחשוש לגבי התנהגותו באותה תקופה, אבל השוטה לא רק שאין לו דין נישואין, אלא אף לא רצוי שינשא מהטעם שאין אדם דר עם נחש כפי שיבואר להלן[87].

ה. בין נישואי חרש ל”נישואי” שוטה
הגמ’ ביבמות קיב:
“אמר רמי בר חמא: מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין, ומ”ש דשוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נשואין, דתניא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו – נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום. חרש וחרשת דקיימא תקנתא דרבנן – תקינו להו רבנן נשואין. שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת – לא תקינו רבנן נשואין”.
רש”י מבאר שם:
“דקיימא תקנתא דרבנן – שדרכן להיות שלום ביניהם אפי’ חרש עם חרשת וכ”ש כשהאיש פקח. אבל שוטה, אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקח, אין שלום ביניהם. וכ”ש שוטה לשוטה”.
הגמ’ מניחה כמובן מאליו שכדי שיחולו קידושין מהתורה, צריך כל אחד מבני הזוג להיות מה שמוגדר בהלכה “בן דעת”[92], והשוטה ודאי אינו כזה. רמי בר חמא דן בשאלה, מדוע לא תיקנו נישואין לשוטה כמו לחרש, ומנמק זאת משום שנישואין אלו לא יעלו יפה “דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת”, ולכן חכמים לא תיקנו תקנה שאין לה קיום בחיי היום יום[93]. וכפי שמבואר בדברי רש”י, דברי רמי בר חמא אמורים גם אם רק אחד מבני הזוג שוטה.
כך נפסק גם ברמב”ם[94]:
“… אבל השוטה שקידש פקחת או פקח שקידש שוטה אין כאן קידושין כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים”.
וכן נפסק להלכה בשו”ע[95].
על אף שאין קידושין לשוטה לא מהתורה ולא מדברי סופרים, עדיין יש לעיין בשאלה האם עלינו להפרישם מחיים משותפים לשם אישות[96]….
בנוסף לכך קיים גם חשש רציני שאם נתיר לבני זוג שוטים להינשא, וכמו בהרבה מהמקרים בשוטים, לא תמיד מוגדר מצבם הנפשי באופן ברור, יש קושי להכריע מה דינם מהתורה, אם בגלל מצבם הנפשי המשתנה או בגלל שהשטות שלהם גבולית. לכן קשה להכריע אם נחשבים הם לפיקחים לפי ההלכה או לשוטים[101]. לכן, במקרה של נישואין בין שוטֶה לאשה פיקחת, וה”נישואין” לא עלו יפה[102] בגלל שמצבו הנפשי של השוטה משתנה ולא יציב, עלול להיות שחלק מתקופת הנישואין הוא חי עמה לשם אישות[103], ואחר כך כשנוצר מצב שאינם יכולים להמשיך לחיות יחד, אולי הדרדר מצבו ואינו יכול לגרש, או שמצבו אינו ברור ולא נוכל לקבוע אותו בודאות. במצב כזה כיצד נתיר אישה זו מעגינותה? האם, במקרה של ספק כזה נעמיד אותו על חזקתו ונאמר שמצבו העכשוי, בזמן הדיון על פירוד וגירושין, זהה למצבו בזמן הקידושין[104]? גם אם נאמר ששוטה הבא לגרש אין לנו לחשוש בדיעבד שמצבו השתנה[105], הדבר נכון בעיקר מתוך הצורך החשוב להתיר לאשתו לינשא ע”י גירושיו, אבל ליצור לכתחילה מצב כזה שעל אדם מסוג זה יהיה לגרש, די בעיון קצר בדברי הפוסקים כדי להווכח עד כמה הדבר מורכב ובעייתי[106].
ואם נאמר וכי גוזרי גזירות אנחנו, מה לנו להכניס את ראשנו בענין הקשר בין השוטֶה לשוטָה, זה אולי נכון אם הקשר ביניהם נעשה על ידי השוטים וביוזמתם[107], אבל ודאי שאין הדברים כך ברוב המקרים, ועכ”פ עדיין עומדת תלויה השאלה האם עלינו להמליץ או ליזום קשר מסוג זה בגלל הבעיה הנ”ל.

ז. האם למנוע משוטֶה או שוטָה לינשא מדין מניעת איסור[118]?
יש לחלק את הבעיה לשני חלקים. א) כאשר קשר האישות נוצר ביוזמת בני הזוג השוטים. ב) כאשר אנחנו יוזמים או מסייעים לקשר מסוג זה להווצר או להתקיים. נראה שאם הקשר בא מיוזמתם של השוטים, לא מוטלת עלינו החובה להתערב ולמנוע מהם את הדבר, בתנאי שהקשר הוא קשר “לשם אישות” ולא למטרה אחרת[119].
אם ננקוט שאין איסור בחיי זוגיות “לשם אישות” אע”פ שאינם נישואין בעלי תוקף, הרי כמו בקטן, שלדעת חלק מהראשונים, אע”פ שלא חלים נישואין אין החיים המשותפים נחשבים זנות, נראה שבני זוג שוטים, או גם אם אחד מהם שוטה[120], לא יהיה בזוגיותם איסור ואין לנו למנוע זאת מהם.
אבל גם אם יש איסור בחיי אישות של קטן ללא נישואין וכדעת הרשב”א, יש אולי מקום לחלק בין מקרה שבו שני בני הזוג שוטים, או אז השאלה תלויה בבעיה האם עלינו למנוע שוטה מאיסורים, לבין מקרה שבו רק אחד מבני הזוג שוטה, שיתכן שעלינו למנוע נישואין מעין אלו כדי להפריש מאיסור את החייב במצוות, וכדעת המאירי שיש להפריש כשאחד מבני הזוג שוטה[121]. מאידך, כאשר הקשר נוצר ביוזמתם של השוטים, הרי יש שרוצים לומר שלא רק שאין חובה למנוע איסור מהשוטה אלא מותר להאכילו איסורים בידיים[122], אם כן ברור שאין מוטלת עלינו חובת הפרשה.

ח. תקנת חכמי הדור לגבי נישואי מונגולואידים.
יש מקום לומר, שבענייני אישות ונישואין יש על חכמי הדור להתערב גם בדברים שאולי אינם אסורים לפי ההלכה, משום שכל הקשור באישות, קשור למבנה התא המשפחתי שהוא יסוד החברה והאומה בכלל, ויש בזה גם עניין של הכלל ולא רק שאלה פרטית של עשית איסור ע”י שוטה פלוני.
בשו”ת “נודע ביהודה”[123], נדונה השאלה של נישואי קטן, ובפרט קטן שהשיאו אביו, ובין דבריו נאמר “ועוד אמת אם חכמי זמנינו היו מתקנין קידושין לקטן מחמת זה ודאי יפתח בדורו וכו’ והיתה צריכה גט מדרבנן”. כלומר, אם חכמי הדור היו רואים צורך בדבר ומתקנים תקנה שקטן יוכל להינשא, אזי היה לנישואין אלו תוקף של נישואין מדרבנן. דברים אלו שנאמרו בקטן. מה יהיה דינם לעניין שוטה? מחד, קטן אתי לכלל נישואין ושוטה לא. מאידך, אם חכמי הדור רואים שישנו שוטה מסוים שניתן ונסבל לדור עמו, וזה אינו כמו “לדור עם נחש”, אולי יש מקום לתקן לו נישואין, ולא נאמר “לא פלוג” אלא הדבר בסמכותם של חכמי הדור.
נזכור כי הנושא המקורי של הדיון כאן הוא נישואין לפגועי תסמונת דאון. אולם אסור לשכוח שקיימים סוגים שונים של תסמונת דאון ואין לדמות מקרה למקרה[124]. נראה לי שעל אף השיפור העצום שחל במעמדו וביכולתו של פגוע תסמונת דאון להשתלב בחברה נורמלית, בכל זאת בגלל המורכבות של חיים עם בן זוג, אין פגוע תסמונת דאון מסוגל לקיים חיים זוגיים נורמליים. כמו כן נראה לי שמבחינת המציאות אין בזה משום מניעת פריצות כפי שבארנו למעלה.
אמנם אם יתברר שיש פגוע תסמונת דאון שיכול לחיות חיי אישות נורמליים, יתכן שיש מקום לאפשר לו להינשא. במקרה כזה חייבים לשים לב היטב שקיים חשש לחלות נישואין מהתורה על כל המשתמע מכך[125]. הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א סבור[126], שיש להימנע מלהשיא פגוע תסמונת דאון, לא רק בגלל הבעיות ההלכתיות הכרוכות בעצם “נישואין” מסוג זה, אלא גם בגלל בעיות הלכתיות אחרות והשלכות חברתיות וציבוריות קשות שעשויות להגרם מזוגיות כזו.
לסיכום[127], כשאחד מבני הזוג הוא פגוע תסמונת דאון, נראה שאין להמליץ על קשר למטרת אישות של ממש. הסיבות לכך אינן רק הספיקות ההלכתיים הסבוכים בקשר מסוג זה, אלא גם בגלל ההשלכות החברתיות החמורות העשויות להיגרם מנישואין אלו.
מאמר זה נכתב לעיון ולא לפסיקת הלכה. להלכה אין לנהוג אלא כפי שיורונו פוסקי הדור.