שחיתות תאגידית: למה לה’ לא יכול להיות גוף?

https://pixabay.com/photos/sunset-dawn-nature-mountains-3325080/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

ייתכן שלא תאמין, אבל הייתי כוכב! לפני שנתיים, היה לי ערוץ טיקטוק (@haggairesnikoff) המוקדש להעברת שיעורי ישיבת חובבי תורה בסרטונים של דקה. בסרטון אחד התייחסתי לדחייה היהודית את הדוקטרינה הנוצרית שאלוהים בעל גוף. צופים נוצרים מרחבי הארץ איתגרו אותי: האם אינך מגביל את כל יכולתו של אלוהים באומרך שאלוהים לא יכול ללבוש צורה אנושית? השבתי שזה לא שאלוהים לא יכול ללבוש צורה אנושית, אלא שאנו מאמינים שהוא לא יעשה זאת. עם זאת, עולה השאלה מה בעצם הבעיה באמונה באלוהים גשמי?

תשובה טכנית אפשרית היא שהאמירה שלה’ יש גוף מרמזת שאלוהים אינו נצחי. האמירה מרמזת שלקב”ה תאבון וחולשות אנושיים. בעיני קיימת סיבה פרגמטית לכך שה’ לא יילבש צורת גוף אנושי. האמונה שאלוהים עשוי להיראות אנושי תיצור בלבול בין אלוהים לאנושות ועלולה להוביל להתעללות.

רבי מאיר בן שמעון מנרבון מעילי (תחילת המאה ה-13 מפרובנס) מתייחס לעניין זה בספר מלחמת מצווה שלו, וכותב: “כי אלו שהזכרנו היו משכילים ומצליחים בעצתם ודעתם יותר מכל חכמי דורם. הם היו אומרים כי אין [נפש] המשכלת בהם כשאר נפשות ב”א בלבד, רק כי האלה קיבלו בשר בהם…ומתירים לעצמם בזה כל רשע וחמס וניאוף וגזל ורציחה וכל דבר רע…”

האנשים הללו היו נאורים ומוצלחים ובעלי אינטלגנציה והבנה הגדולים מכל חכמי דורם. לדעתם הרוח המאירה בהם אינה דומה לנפשם של בני האדם בלבד, אלא מהווה התגלמות שכינה בתוך בני אדם. דווקא מתוך התפיסה שהשכינה נמצאת בתוכם הם התירו לעצמם כל מידה של רשע ואלימות.

הטענה שאדם הוא אלוהי, יוצרת פתח להתעללות. המעילי משתמש בטיעון פילוסופי שמסביר את הקשר בין השניים. אני בוחר בהסבר ישיר יותר. האנשים שנדונו לעיל מאמינים באמת ובתמים שהם אלוהים בשר ודם. ככאלה הם הפוסקים בין נכון ורע. עם זאת, הם עדיין נתונים לתיאבון ולחולשות אנושיות. שילוב זה מאפשר הצדקת כל רצון וגחמה אנושיים כרצון האל. הדבר נכון אף יותר עבור אדם הטוען לאלוהותו למטרות ניצול.

הבנו מדוע לעולם לא יהיה לאלוהים גוף אנושי. מה לגבי גוף לא אנושי? הרשב”ם (שמואל בן מאיר, 1085 – 1158, צרפת), בפירושו לעגל הזהב, חושף אמת מרכזית על עבודת אלילים. הוא כותב כי

“כל עובדי ע”ז יודעים שא-להינו שבשמים ברא את העולם, אבל בזה היו טועים. שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש.”

כלל עובדי האלילים יודעים שאלוהינו שבשמים ברא את העולם. אך הם שוגים בכך שלא מבינים כי לאלילים יש רוח טומאה באותה מידה שבנביאים יש רוח ה’. הרשב”ם טוען שמהות עבודת האלילים היא שחפץ חדור ברוח טמאה (כלומר אל פגאני). מה רע בזה? האם איננו אומרים שהנביאים נושאים, או מתקשרים, בדרך כלשהי, את רוח אלוהים?

התשובה היא שגם הרעיון שאלוהים עשוי לנכוח בגוף לא אנושי יוצרת הזדמנויות לניצול והתעללות. דבר אלוהים, הנמסר באמצעות נביא, עדיין מתווך דרך מוח אנושי. בתיווך זה ישר פרשנות. אולם אם אלוהים שוכן בעצם גשמי קיימת אשליה של קשר ישיר. כל מסר המתקבל מחפץ אלילי מקבל מעמד של תקשורת ישירה עם אלוהים. במילים אחרות, גישה לאליל מרמזת על גישה לאמת מוחלטת. למי שטוען שהוא יודע את רצונו המוחלט של אלוהים יש הזדמנות להצדיק כל התנהגות בטענה שהיא מאושרת. האמונה באלוהים גשמי אינה פוגענית בהכרח, אך נשקפת ממנה סכנה מובהקת.

התורה מעניקה לנו מתנה בכך שבאמצעותה נוצר מצב שלא תיתכן תקשורת קרובה יותר עם ה’. האמת המוחלטת נשארת מחוץ להישג יד, ואף אדם לא יכול להצדיק התעללות וניצול בטענה שנחשף לאמת הגמורה. מנגד, האמונה באל גשמי מרמזת לאפשרות של חיבור ישיר ותקשורת ישירה. הפרכת תקשורת זו הופכת לקשה ואפשרויות הניצול וההתעללות מרובות.