Today is April 17, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

התמדת הקדושה

by Rabbi Michael Gordan (Posted on February 14, 2024)
Topics: Hebrew, Sefer Shemot, Terumah, Torah

Print Friendly, PDF & Email

https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Stiftshuette_Modell_Timnapark.jpg

To read this post in English, click here

תורגם על ידי אילה סינקלר

לאחר עיסוק ביציאת מצרים וחוקי המשפט האזרחיים, בתחילת פרשת תרומה ספר שמות מתחיל לעסוק בנושא הגדול האחרון שלו – פרטי המשכן, הריהוט ובנייתו. המשכן עתיד להוות חלק בלתי נפרד ממחנה בני ישראל בעוברם במדבר, וימשיך להיות נוכח לאחר חציית הירדן לישראל.

לצד היכרותנו עם התפקיד שמילא המשכן במדבר, היסטוריית המשכן לאחר כניסת היהודים לארץ ישראל פחות ברורה. אל מול תחילת המשכן המתוארת בפרשה, נתייחס בדבר תורה זה לסיום תקופת המשכן.

הגמרא בסוטה (ט, א) דנה בדוד ומשה, וטוענת שלשניהם התמזל המזל מכיוון שאויבים מעולם לא שלטו במעשה ידיהם. הגמרא מוכיחה את מקרה דוד על ידי פסוק שניתן לפרש כהוכחה לכך ששערי ירושלים שנבנו על ידי דוד מעולם לא נהרסו אלא רק שקעו בחול. הוכחת מקרה משה נעשתה באמצעות אמירה רבנית המתארת כי בעת בניית בית המקדש הראשון, מבנה המשכן הוסתר תחת מנהרות הקודש.

במקרה דוד, ניתן להבין בקלות כיצד הנס מנע מהפולשים הבבלים להרוס את מעשה ידיו, ומדוע הבבלים נקראו אויבי דוד. מנגד, אצל משה מונח ה”אויב” לא מרגיש במקום. שלמה וחירם בוני בית המקדש הראשון לא היו “אויבי” משה או העם היהודי. אדרבה, שלמה האמין שמאמציו מהווים המשך למטרת המשכן וזכו לאישור אלוקים. רבותינו הדגישו את האישור בקשירת פרשיות רבות המתארות את בניית המשכן להפטרות המתארות את בניית המקדש. במסורת היהודית יש הקבלה ברורה בין הבנייה של שלמה וחירם לבנייה של משה ובצלאל.

קושיא נוספת העולה אל מול המתואר בגמרא נוגעת לחלק מתולדות המשכן המוכרים מספרי התנ”ך המאוחרים. בולטים במיוחד הם בניו הבלתי ראויים של עלי שכיהנו ככוהנים במשכן בזמן שהמשכן עמד בשילה. אל מול משה המהווה סמל לאדיקות וענווה, כהנים לא ראויים הינם “אויבים” השולטים בעבודת משה. לצד הרצון לחסוך ממשה את הצער על כך שהמשכן נפל לידי יורשים לא ראויים, קשה שחכמי התלמוד יתעלמו מעובדות אלה.

ייתכן כי הלשון החזקה של הגמרא המתארת את בונה המקדש כ”אויב” משה, נועדה להגביר את הניגוד בין שלבי ההתפתחות שעבר העם היהודי ואת השוני בין שתי התקופות. ניידות המשכן שיקפה עם הנמצא עדיין במעבר וזקוק לאל הנוסע איתו ונותן מענה לצרכים משתנים.

מנגד, בתקופת דוד ושלמה העם היהודי זכה בבירה קבועה. כנגזרת מכך אלוקים זכה בבית בבירה זו כדי ששירותו יהיה רשמי ומרוכז בכל עת. המקדש מהווה מודל חדש של חיים יהודיים. לאור תגובת שמואל הנביא שמשח את המלך הראשון והזהיר בחומרה מהסיכונים שהמלוכה מייצגת, סביר שמשה היה חושד במודל הממוסד של הפולחן המיוצג במקדש.

לצד כל האמור לעיל איננו נותרים עם עוינות בלתי ניתנת לגישור בין התקופות השונות של חיי הקהילה היהודיים. התוספתא בסוטה (יג, א’) מהדהדת את הטענה שהמשכן הוסתר בעת בניית בית המקדש. אולם, התוספתא מוסיפה שכוהני בית ראשון השתמשו רק בשולחן ובמנורה שנבנו על ידי משה, על אף ששלמה הזמין מנורות ושולחנות רבים. כלי משה לא היו צריכים להימשח בשמן כי קדושתם הייתה רציפה בכל עת.

לעיתים קשה ואף בלתי אפשרי להצליח להבדיל בין רכיבי הדת המהותיים והנצחיים לבין הרכיבים שחשיבותם תלויה בזמן ובנסיבות. מבחינת המעבר מהמשכן לבית המקדש ניתן לראות שגם בתקופות שינוי הקדושה מתקיימת וממשיכה להאיר ולקיים אותנו.