Today is June 22, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

תודעה עבור יצירת מרחב קדוש

by Rabbanit Yaffah Aronoff (Posted on March 14, 2024)
Topics: Hebrew, Pekudei, Sefer Shemot, Torah

Print Friendly, PDF & Email

https://pixabay.com/photos/teamwork-together-goals-create-3276682/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

סיום ספר שמות עוצר נשימה. ” וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן. וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן (שמות מ’ ל”ד-ל”ה).

המשכן, משהו שבני ישראל בנו ביחד הפך למרחב ראוי לשכינה. מה ייחד את בני ישראל באותו רגע בהיסטוריה שהפך אותם לראויים למתנה כה גדולה?

מדרש מפרשת השבוע רומז לנו על התשובה. שמות רבא כותב על הפסוק ” וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה” (ל”ט, ל”ג):

“כמה חכמים היו שם ובאו להם אצל משה ולא היו יכולין להקימו!… מה עשה? נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה ואומרים “הרי קרשים, הרי בריחין”. כיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוה”ק והקימו [ולא תאמר משה העמידו. אלא המשכן נעשו בו נסים ועמד מעצמו שנאמר “הוקם המשכן”. (שמות רבא ל”ב, ד)

המדרש נפתח בתיאור מצוקה המוכרת לכל מי שנאבק ברהיטי איקאה. יש כאן קבוצת אומנים חכמים שיצרו בעבודת יד את חלקי המשכן והם מצפים שהשלב האחרון יהיה החלק הפשוט. עם זאת, קורה בדיוק ההפך וניסיונותיהם נכשלים.

איך הם מגיבים לקושי בלתי צפוי זה? הם מביאים את הרכיבים שיצרו למשה, ולפי המדרש משתמשים במילים פשוטות כדי לרמוז לבעיה שהם חווים: “הנה הקורות; הנה הברגים.” אחרי שנתנו כל כך הרבה מעצמם לפרויקט הזה ואחרי ניסיונות עקרים להשלים אותו בעצמם, בעלי המלאכה מדברים עם משה ממקום של ניתוק. הקורות אינן קורותיהם, וגם הברגים אינם הברגים שלהם. הם פשוט הקורות והברגים.

לפני שנים בנה נגר מחונן בשם שמואל מספר ספריות לסלון שלנו. כשסיים את עבודתו אמר לנו בחיוך שהרהיטים באמת שלו ואילו אנו רק משתמשים בהם, ושאם אי פעם תהיה לנו בעיה כדאי להתקשר אליו. הרגשתי ביטחון בידיעה ששמואל גאה בעבודתו ולא רואה במה שיצר רק עוד עבודה.

הגישה של שמואל היא ללא ספק אידיאלית לחיי היומיום. אבל ה’ מבקש ממנו משהו אחר כשזה מגיע ליצירת מרחב קדוש. במאמץ כזה, אין מקום לאגו. במקום זאת, אנו מתבקשים לתת מעצמנו מבלי לחשוב על עצמנו, לתרום לפרויקט מקודש ולאומי נקיים מכל ציפייה להכרה או תודה אישית. מה שהכשיר את בעלי המלאכה של המשכן לתפקיד היה לא רק כישוריהם הידניים אלא, חשוב מכך, המודעות שלהם לערכים הללו.

התורה רומזת לענוותם העזה של בעלי המלאה כאשרמ מתארת לכאורה בטרם עת את חלקי המשכן שהובא למשה בתור המשכן עצמו:

“וַיָּבִ֤יאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶת־הָאֹ֖הֶל וְאֶת־כּל־כֵּלָ֑יו קְרָסָ֣יו קְרָשָׁ֔יו בְּרִיחָ֖ו וְעַמֻּדָ֥יו וַאֲדָנָֽיו” (שמות ל”ט, ל”ג).

בעלי המלאכה לא הביאו את המשכן למשה אלא את החלקים שקיוו שיהוו את המשכן. בעיני, בזכות חוסר האנוכיות ותחושת התכלית הגבוהה שבה הציגו בעלי המלאכה את הכלים, ה’ העניק לכל קורה, אבזם וכו’ את מעמד המשכן.

משה, שתכונתו הבולטת היא ענווה, קולט מיד את גודל מעשה המחיקה העצמית של בעלי המלאכה. באותו רגע הוא זוכה לרוח הקודש ומצליח להרכיב את המשכן.

לפי מסקנת המדרש, משה הופיע רק כדי להרכיב את המשכן. אבל, למעשה, ההרכבה התעוררה מעצמה. אין מתאים מזה. אף אדם לא יכול להרכיב את מה שעתיד להפוך למוקד הרוחני של האומה.

בתקופת המלחמה הקשה שאנו נמצאים בה זכינו לראות כל כך הרבה מעשים של חוסר אנוכיות וכן לראות הבנה אינטואיטיבית שהצלחה יכולה לבוא רק מתוך תחושה עמוקה של מטרה עליונה שמאחדת את כולנו. שנזכה, ממש כמו בני ישראל, להשכין את כבוד ה’ בקרבנו.