יהודים הם כמו בצל: חשיבותה של זהות שכבתית

https://pixabay.com/photos/onion-allium-cepa-red-onion-276586/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

אם לא הייתי רב, מה הייתי? אם הייתי מאבד את לימודי הרבנות שלי, ההכשרה, הניסיון והתרגול, מה יישאר? זהותי כאבא? בַּעַל? חבר? מה אם גם אלה יאבדו? בימים הללו של דמנציה ושבץ מוחי השאלה אינה שאלה אקדמית. האם עדיין אהיה אני? או שמא אהיה משהו אחר? אדם שונה?

הגאון מרוגאצ’ובר, רבי יוסף רוזן (תרצ”ו-תרצ”ו, לטביה), מספק פרספקטיבה מעניינת לשאלה זו בניתוח שמתחיל בפרשת צו. התורה אומרת לנו (ויקרא ז, יח):

“ואם האכל יאכל מבשר־זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האכלת ממנו עוונה תישא”

הקריאה הפשוטה: אם אדם אוכל את השלמים שלו (מנחת חגיגה) לאחר הזמן המותר, בשר הקורבן אסור למאכל. אולם חכמינו מציגים פרשנות אחרת (בבלי, זבחים כ”ט א). הם טוענים כי הקרבן הופך לפסול רק אם מישהו מתכוון מלכתחילה לאכול אותו מחוץ לטווח הזמנים המותר. זהו עיקרון הפיגול. על סמך הנחה זו שואלת התלמוד (זבחים ז א), מה קורה אם בטעות

שוחטים קרבן תודה במחשבה שמדובר בקרבן שלמים? שלמים רגילים צריכים להיאכל תוך יומיים ולילה אחד (ויקרא ז, טז). עם זאת את קרבן התודה, ניתן לאכול רק במשך יום ולילה אחד (ויקרא ז, טו). במצב זה הבשר אמור להיחשב פיגול מכיוון שמתכוונים לאוכלו מחוץ לזמן המותר. מנגד, התורה מקטלגת את התודה כסוג של שלמים (ויקרא ז, יא-יב). ולכן אולי הקרבן לא נפסל לחלוטין. הרוגאצ’ובר (צפנת פענח עניין ס”ח ב) מציין שהגמרא אומרת (זבחים ז ע”א), שתודה שנשחטה כשלמים היא כשרה. אולם במקום אחר (מנחות ל”ט ע”א) נאמר שחטאת שנשחטה כשלמים נחשבת פיגול. רש”י מסביר שהדבר נובע מהכוונה לאוכלו מחוץ לזמן המיועד. עם זאת, הקביעה אמורה להיות נכונה גם במקרה לעיל המתאר בלבול של קרבן תודה ושלמים. הרוגאצ’ובר מתרץ שהפתרון הוא מקור שלישי. הוא כותב ש”מבואר במנחות דף מ”ו ודמ”ז ע”ב דאם לאחר שחיטת התודה נפרס הלחם אז פקע ממנו שם תודה ונעשה שלמים וא”כ יש פעולה שהתודה אף לאחר שחיטה תהוה’ שלמים ושוב אז נאכל לשנ”י כו’… לכך יכול לשחוט תודה לשם שלמים שיש מציאות שהתודה תהיה שלמים”

במילים אחרות, לקרבן התודה מספר שכבות זהות. אם היא מאבדת את זהות ההודיה שלה היא חוזרת לזנות כללית יותר של שלמים. מכיוון שכך שחיטת תודה כשלמים לא מהווה פיגול לשני הקרבן יסוד זהות משותף.

הרוגאצ’ובר מיישם את רעיון הזהות המרובדת כדי לטעון שכהן שכהונתו נפסלה (כהן חלל) חוזר למעמד לוי, וכהן גדול המאבד את זהותו חוזר לזהות של כהן מן המניין.

נחזור לשאלתנו המקורית בדבר איבוד מרכיב בזהות שביססתי עליו את חיי הבוגרים והתהייה מה יישאר ממני בלעדיו. עיקרון שכבות הזהות מעניק לי תקווה שגם אם ההישגים מחיי הבוגרים המבוגרות שלי ישללו, העיצוב הרוחני, המוסרי והאינטלקטואלי שקיבלתי מהוריי יישאר. עיקרון זה מהדהד את עיקרון אובדן הזיכרון שצוטט על ידי רופאים גריאטרים: הראשון שנכנס הוא האחרון לצאת. הזיכרונות, כישורים וההשכלה המוקדמים שלנו נשארים איתנו לאורך הזמן הרב ביותר, גם כאשר שאר הרבדים שהיו לנו דוהים.

נותרו עשרים ושלושה ימים עד לחג הפסח. בשלושת השבועות האלה, בואו נעבוד על

ביסוס רובד של זהות יהודית הנמצא תחת  החזית האינטלקטואלית שרוב הזמן תופסת את מרכז הבמה.

בואו נשאל את עצמנו איך ניתן להפוך את פסח לחוויה בסיסית של בבניית זהות ילדינו. במידה ואין אין לך ילדים, עבור מי תוכל ליצור חוויה מכוננת זהות?

עבור חברים? זרים? עבור עצמך? ראינו שהזהות היהודית היא רב-שכבתית. בפסח הזה, בואו נבנה את הזהות הזו משכבותיה הבסיסיות ביותר.