Today is April 15, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

שמיני: הפרשה המושלמת לתקופות מאתגרות אלו

by Rabbi Ysoscher Katz (Posted on April 4, 2024)
Topics: Sefer Vayikra, Shemini, Torah

Print Friendly, PDF & Email

https://pixabay.com/photos/sunset-tree-silhouette-dusk-lonely-3156176/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

מי שילך לבית הכנסת בשבת, ויקשיב לקריאת התורה עלול להשאר עם תחושה מפחידה.

יתרה מזאת, אילולא ידענו אחרת, היה ניתן לסבור שפרשת השבוע נכתבה על ידי תאולוג בן זמננו מתישהו אחרי השביעי באוקטובר.

בעוד שיש הרבה התרחשויות בפרשת השבוע (כמו בכל פרשה), הנושא המרכזי הוא ברוח איוב. כמו ספר איוב, גם הפרשה מספרת סיפור המאלץ אותנו להתמודד עם שאלת התיאודיציה (“למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?”),שלאחרונה מכבידה על מוחם של רבים מאיתנו.

מאז “השבת החשוכה” בשמחת תורה, כשמחבלי חמאס רצחו באכזריות יותר מאלף ישראלים, שרפו קיבוצים ולקחו יותר ממאתיים בני ערובה, רבים מאיתנו שואלים את שאלת התיאודיציה. אנו תוהים מאז: איך אדם מאמין יכול להבין את הזוועות התיאולוגיות הללו? איך רוע כזה יכול לפקוד כל כך הרבה אנשים חפים מפשע? איך ניתן להסביר את חוסר התערבותו של אלוהים שאנו מאמינים שהוא אדיב, צודק ומיטיב? מדוע אלוהים לא סיכל את הרוע?

מדובר בשאלות קשות המכבידות על מוחנו וליבנו.

אולם, למרבה הצער, איננו היהודים הראשונים שהופתעו מהחידה התיאולוגית הזו. בגלל היסטוריית הרדיפות שלנו נאלצנו להתעמת עם נושא זה שוב ושוב, מה שהביא למגוון תשובות אפשריות לשאלות המטרידות הללו.

אמנם יש מספר פתרונות מוצעים, אבל ה”פתרון” של פרשת השבוע הוא ייחודי משתי סיבות: א) זו הפעם הראשונה שטקסט תורה מטפל בסוגיה ישירות, וב) הפתרון שלו הוא ייחודי: הוא נותן מענה לאתגר על ידי מתן כלים להתמודדות איתו אך בלי לנסות לפתור אותו.

הנה הפרטים.

ביום המאושר בחיי אהרון, שבו הוא נחנך ככוהן הגדול הראשון, הוא רואה את בניו מתים באלימות ובטרם עת. אש שמימית מכלה אותם. הכאב הרגשי מורכב מההלם הרוחני הבלתי נסבל. הזוועה נראית בלתי ניתנת להגנה מבחינה תיאולוגית.
משה מנסה לפתור את הדיסוננס התיאולוגי על ידי מתן הסבר/הצדקה למה שהתרחש, אבל זה חוסר אליו כבומרנג. במקום להעסיק את אחיו, אהרון משתתק. כפי שמתארת זאת התורה, בדלילות אך נחרצות: וידום אהרן, אהרון הגיב לאחיו בשתיקה מוחלטת!
נראה כי דממתו הרועמת של אהרון היא הפרכה קולנית ונועזת לניסיון משה לפתור את האתגר התיאולוגי. נראה שאהרון מציע שאין “הגיון” לקפריזה האלוהית*. מתן הגיון כזה יהיה מגונה מבחינה תיאולוגית. במקום להסביר מדוע זה קרה, אנו משעים את ההיגיון, מפסיקים לדבר, ומחבקים בשקט את הדבר היחיד שנשאר לנו לאחר שהובסנו רוחנית ורגשית. אנו מציעים לאלוהים את הכניעה הכפופה שלנו.

עמדה שקטה זו עשויה להיות האופציה היחידה עבור אדם שומר מצוות בן זמננו כאשר הוא מתמודד עם רגעים של דיסוננס דתי בלתי נסבל, שנולד כתוצאה ממפגשים שאינם עולים בקנה אחד עם המצפן האתי והאינטואיציה המוסרית שלנו. אנחנו לא מצדיקים את הטרגדיה ולא מנסים להסביר אותה. במקום זאת, אנו מאמצים שתיקה רדיקלית.

אהרון מלמד אותנו שהתגובה לטרגדיה, אינה הגיונית; למען האמת, היא אפילו לא מילולית. לפעמים התגובה הקולנית והמפורשת ביותר לאובדן והרס היא להימנע מדיבור, שכן שתיקה פירושה כל כך הרבה יותר דברים ממילים. הדיבור הוא חד-קולי ואילו השתיקה היא רב-קולית. כאשר אנו מביעים את עצמנו במילים, אנו רק אומרים את מה שאנו אומרים; בשתיקה אנו אומרים מספר דברים בו זמנית.

כשאנחנו שותקים אנחנו:
עצובים;
כועסים;
מדוכדכים:
מדוכאים;
צנועים;
מפחדים;
מתפטרים;
מלאי תקווה;
שקטים;
מבולבלים;
ועוד ועוד!

לפיכך, אם נשארתם בתחושה שלפרשת השבוע יש תהודה עכשווית מפחידה, אתם לגמרי צודקים. אולי בהמשך הדרך יגיע זמן שבו יגיעו “תשובות” לשאלות התיאולוגיות המטרידות שנולדו כתוצאה מהאירועים הטרגיים של השביעי באוקטובר. עם זאת, לעת עתה נראה שדגם אהרון הוא הדגם המהדהד ביותר. כרגע, הכי טוב שאפשר לעשות זה להתמכר לשקט הרועש והעמוק של אהרון.

שבת שלום!

________________

*אני כמובן משתמש ב”קפריזה” באופן תיאורי, ולא, חס ושלום, שיפוטי