Today is May 26, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

שליחת החולים אל מחוץ למחנה

by Rabbi Dov Linzer (Posted on April 11, 2024)
Topics: Hebrew, Sefer Vayikra, Tazria, Torah

Print Friendly, PDF & Email

https://pixabay.com/photos/doctor-hospital-bed-delivery-labor-840127/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

מי הם המצורעים של ימינו, האנשים שנדחפים אל מחוץ לנורמה החברתית ומתרחקים ומסתתרים מכל השאר?

למצורע יש מחלת עור קשה והוא נשלח אל מחוץ למחנה ישראל, באזור שיהפוך בסופו של דבר, עם הכניסה לארץ למחוץ לחומות העיר. נאמר לנו שהמצורע עצמו חייב להכריז על מעמדו הטמא – “‘טמא! טמא!’ יקרא.” הוא חייב להזהיר כולם לשמור מרחק, ואז הוא נשלח אל מחוץ למחנה – “בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מחוץ למחנה מושבו” (ויקרא יג:מו).

המקרה של המצורע מאתגר אותנו וגורם לנו לחשוב על מי בחברה שלנו הוצאנו החוצה, מי הם האנשים שאנו מעדיפים לא לעסוק בהם או אפילו לא לראות אותם מכיוון שהם גורמים לנו לתחושת אי נוחות, כי אנחנו מפחדים להדבק ממה שיש להם?

בתחילה ראיתי בזה מטאפורה לבעלי מוגבלויות, נושא שהוא קרוב לליבי. כהורה לשני בנים על הספקטרום האוטיסטי, הרגשתי לא פעם את העוקץ הקשה של “טמא”, הדרכים האקטיביות והפאסיביות שבהם ילדיי הודרו מהקהילה, מחברים וממוסדות יהודיים. מבחינה היסטורית, בעלי המוגבלויות, במיוחד אלה עם מוגבלות התפתחותית חברתית-רגשית, הושמו בבתי משוגעים ובמוסדות אחרים ונשמרו מחוץ לטווח הראייה והמוח של החברה ה”מתורבתת”. אם לא נראה אותם, נוכל להעמיד פנים שהם לא קיימים.

מציאות זו נכונה, וכך גם ההקבלה שלה למצורע. ובכל זאת, מנקודת המבט של התורה, אנשים עם מוגבלויות, לפחות פיזיות מקבלים נוכחות בקרבנו. לא רק שצריך לראות בהם שותפים שווים בחברה, אלא ניתנו גם מצוות מפורשות כדי למנוע את הנטייה של חלק מהאנשים להתעלל וללעוג לבעלי המוגבלויות. “לא תקלל חרש” ו”לפני עיוור לא תיתן מכשול” הינן מצוות ליבתיות בתורה. יש לנו הרבה עבודה לעשות בנושא ברמה האישית והחברתית כדי לעמוד במצוות הללו וליצור חברה הנקייה מהטיות, חסים והדרה. אולם, בגלל אותן מצוות, לא יהיה הגיוני להגדיר את המקרים האלה כמצורע. אז מי הוא המצורע?

כפי שאני רואה זאת, המצורע משמש כמטאפורה לחולים, בעלי לקויות וקשישים.

בתי חולים ובתי אבות הינם מוסדות חיוניים לחברה והם מספקים טיפול מציל חיים.

ובכל זאת, כמוסדות, הם גם מרחיקים את החולים והקשישים מחוץ לחברה. מחוץ לבתים, לפארקים, בתי הכנסת ומרכזי הקניות שלנו. הרבה אנשים מעדיפים את זה ככה. להיות ליד חולים או קשישים גורם להם להרגיש אי נוחות. הרבה יותר קל להחזיק אותם במקום שבו לא צריך לראות אותם.  קצת מעורר תדהמה לחשוב כמה כמעט ואין חולים או קשישים בבתים או ברחובות שלנו.

איננו יכולים להרשות לעצמנו לקבל את הגישה הזו של גירוש חולים. מִישֶׁהוּ לקחת על עצמו ליצור מציאות אחרת. מי הוא זה שמטפל במצורע? זהו הכהן. הוא דמות כה בולטת בפרשתנו כך שהמילה “כהן” מופיעה בה מעלל 80 פעמים. הכהן הוא זה שעוסק כל הזמן במצורע. הוא זה שבודק אותו בשלבי התפתחות הצרעת השונים, והוא זה שיוצא אליו כשהוא נרפא כדי לטהר אותו ולהחזירו אל

המחנה.

מי משמש בתור הכהן בימינו? התשובה לכך ברורה: הרב. רבנים הם אלה שעוסקים בטיפול בחלשים, אלא שעושים שיחות ביקור חולים. הם מי שנוכח עבור החולים, מי שמבצע ביקורים קבועים בבתי החולים ובתי האבות. הם מייצגים את כלל הקהילה כשאי אפשר להטריד את כלל הקהילה ולדרוש ממנה להיות שם בעצמה. אבל צריך שיטרידו אותנו. האצלנו אל הרב אחריות ששייכת לכולנו באותה מידה.

יש קהילות שמכירות בזה, במיוחד כאלה שאימצו קבוצות “ביקור חולים”. ובכל זאת, גם באותן הקהילות, מדובר בפרטים בודדים המשתתפים בקבוצות הללו. עבור חברי הקהילה האחרים מדובר בעוד גוף שמבצע את אחריותו עבורו.

האדם שלוקח צעד קדימה ומתקן את המצב צריך להיות כל אחד מאתנו. לצד השיח של התורה על הכהן בפרשת המצורע, חזל מלמדים אותנו שוב ושוב את מרכזיות מצוות ביקור חולים. מצווה זו נטועה ב”ואהבת לרעך כמוך”. מעבר לכך, זוהי מצווה הנובעת מעיקרון הליבה שכל אחד

– חולה או קשיש – הוא שכן שלנו וחלק מהחברה שלנו.

מאז נגיף הקורונה, מצווה זו הפכה לקלה יותר. כבר אין צורך לנסוע, להיתקל באדם ישירות,  אין חשש שהביקור יתארך יתר על המידה. שינויים אלא ללא ספק איפשרו לאנשים רבים יותר לבקר חולים. אבל ביקורי זום, חשובים ככל שיהיו, הם רק חלק קטן ממה שמצוות ביקור חולים עוסק בו. להיות נוכח פיזית דורש מאיתנו יותר, אבל גם הרבה יותר מועיל. חז”ל אומרים לנו שמי שנוכח עם חולה לוקח 1/60 של מחלתו. זה נכון באופן מאוד מעשי. כשאדם נוכח, הוא מרומם את מצב הרוח של חברו. המבקר יכול לפעול עבור המטופל, וזה עושה הבדל אמיתי.

רופאים ואחיות שמים לב יותר למי שיש אורחים, למי שיש אחרים שדואגים להם. אולי הכי חשוב, הנוכחות הפיזית שלנו עוזרת לחבר את מי שאנו מבקרים למציאות האנושית הגדולה יותר ולחיים הקיימים מחוץ לבית החולים. אנחנו הופכים את החולה לחלק מהחברה שלנו.

באחריותנו לעשות את המצווה הזו, לא לתת רק לרב להיות הכהן.

כמו הכהן, עלינו לבקר ולהיות בקשר עם החולים במהלך מחלתם,

ולהחזיר אותם לחברה כשמגיע הזמן לכך. למעשה, אנחנו חייבים לוודא שהם אף פעם לא עוזבים.