Today is June 13, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

פרשת בהר: “אמונתי, אדמתי, שמי”

by Rabbi Yehuda Hausman (Posted on May 23, 2024)
Topics: Behar, Hebrew, Sefer Vayikra, Torah

Print Friendly, PDF & Email

https://pixabay.com/photos/hands-soil-plant-environment-5618240/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

“וידבר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר, דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לה'” (ויקרא כ”ה, א-ב)

פסוקי הפתיחה של פרשת השבוע כתובות כמו הנחיות במה למחזה. התפאורה היא הר סיני, הדמויות הן ה’, משה ובני ישראל. אבל התוכן אינו דרמה המתרחשת במדבר, אלא שיעור בחוקים שיחולו ברגע שעם ישראל ייכנסו אל הארץ המובטחת: הלכות שמיטה ויובל; חוקים לערי הלויים וחוקים עבור הלוואות וחקלאים חסרי מזל.

הקטעים צופים שיתרחש שינוי בזהות העצמית של העם. האומה תהפוך להרבה יותר מהילדים של אדם בשם ישראל, הם יהפכו לילדים של ארץ בעלת אותו שם.

“אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים” (ויקרא כ”ה, לח)

זהו הסיפור של עם ישראל. במצרים הפכנו לעם, במדבר מצאנו את האמונה שלנו ובארץ ישראל מצאנו בית. זה הסיפור שאנו מדקלמים בכל פסח, כבר 3,300 שנה. אבל לעם שלנו יש עוד שם ועוד סיפור שהם עתיקים רק קצת פחות. איננו רק עם ישראל, אלא אנחנו גם העם היהודי.

לפני כ-2,700 שנה, בשנת 722 לפנה”ס, נפלה ממלכת ישראל בידי האשורים. רוב התושבים, ‘עשרת השבטים האבודים’, הוגלו בכפייה. השאר ברחו דרומה ונקלטו בממלכת יהודה. גלות זו זירזה את שינוי השם הלאומי. הכובשים שלנו, הבבלים תחילה, לאחר מכן הפרסים, ואז הרומאים קראו לנו – יהודים.

כיום ההגייה הלועזית משמיטה את האות ד’ בכינוי ולכן ניתן לסלוח לאדם הסובר שיהודי הוא מי שמקיים את מצוות היהדות. עם זאת, יהודי הינו אדם ששורשיו ממלכת יהודה. יוספוס פלביוס, בכותבו ביוונית, השתמש במונח Ioudaismos” (Ἰουδαϊσμός) (הכינוי של יהדות ביוונית). כינוי זה הוא הסיפור השני שלנו. גורשנו מהארץ על ידי הבבלים ואחר כך שוב על ידי הרומאים. יהודים נשאו על גבם את האמונה היהודית בזמן שהתפשטו לכל קצות העולם.

אף שעם ישראל והעם היהודי הינם אותו דבר, בחודשים האחרונים, אני חושב הרבה יותר על הכינוי האחרון. בפסח, העזתי להגיע פעמיים ל-UCLA כדי לבקר ב”מאהל” האנטי-ישראלי שלו. במשך שלושים שנה, נהניתי מאירועי UCLA, הרצאות, תשתיות נוחות וספריות נרחבות. ואז, ההיבריס של צעירים המתיימרים להיות גיא פווקס או צ’ה גווארה ומתנכלים לסטודנטים, מכתיבים לאן יהודים יכולים ולא יכולים ללכת, גרם לי למצוא את עצמי בעמדה פוגענית.

בהתחלה הפעילים הקימו תריסר אוהלים על מדשאה רחבה מול חזית הלבנים האדומות המפוארת של רויס ​​הול. שבועיים לאחר מכן, זה היה מחסום צבאי. גבוה, בנוי בצורה חופפת, לוחות עץ ומעקים כבדים הקיפו מבצר בעל ארבע צדדים. חופות, יריעות ומטריות חוף חסמו את היכולת לבצע מעקב אווירי אחר ה”מאהל”. זקיפים רעולי פנים עמדו על המשמר בשערים. כשאני וחבריי התקרבנו, הם מנעו את כניסתנו בגופם. הכיפה והיעדר הכאפייה וודאי גרמו לכך.

גם כשהחלק החיצוני התבצר יותר ויותר, המסרים שהוצגו נשארו מאוד גלויים. היה מייאש לראות את אינספור הכרזות וכתובות הגרפיטי שהעלילו עלינו את הכינוי “ציונאצים” על פשעים מפוברקים. בכל זאת מצאתי קצת סיפוק באותיות שחורות של כרזות המכריזות על יושבי המאהל כ”אנטי-ציוניים, לא אנטי-יהודים“.

למרבה האירוניה, כל אנטי ציוני שמוציא את המילה יהודי בפה מזכיר לנו את מוצאנו בלי לדעת. כל משאלות הלב בעולם לא יכולות לשנות את האמת הפשוטה שציון היא השם של אותה גבעה בירושלים בה היהודים בנו את בירתם.

כשהצגתי את עצמי לאחרונה במגרש פיקלבול, קיבלתי שאלה מוכרת: “יא-הו-דה?? איזה מן שם זה?” דחיתי את התגובות הרגילות, חייכתי ואמרתי, “זה יהודה”.