Today is May 26, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

אנשי קודש ורצון הקהילה

by Rabbi Yossi Ben Harush (Posted on May 16, 2024)
Topics: Emor, Hebrew, Sefer Vayikra, Torah

Print Friendly, PDF & Email

https://pixabay.com/photos/trees-moss-forest-sunlight-sunrays-3294681/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

פרשת אמור מסיימת במקרה שנראה לא קשור לענייני הפרשה. אחרי עיסוק בדיני כהנים ומקדש, ותיאור של החגים במשכן, פונה הפרשה לספר לנו על ריב בין שני אנשים ממחנה ישראל שגרם לכך שאחד מהם מקלל את השני בשם ה’. כך כותב רש”י בשם הספרא: “שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְיֻחָד וְגִדֵּף, וְהוּא שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי”.  כלומר, המקלל מנצל את הזכות הגדולה שניתנה לו לשמוע את השם המפורש ומנצל אותו לטובתו האישית ובמקרה הזה לקלל את חברו.

מעשה זה מזעזע את מחנה ישראל והאיש מוצא אל מחוץ למחנה בכדי לברר מה יעלה בגורלו. משה פונה אל ה’, וה’ מצווה את משה להעניש את המקלל תוך הוספה של הלכות נוספות העוסקות בנזיקין שבין אדם לחברו.

שמואל דוד לוצאטו, רב, תאולוג, הוגה דעות, בלשן, פרשן של המקרא, משורר ומתרגם שחי באיטליה במאה ה-19 מציב את השאלה/קביעה הבאה: “והנה עד כאן לא בא שום צווי על זה (כי אלקים לא תקלל הוא על הדיינים)”.

שד”ל מציין כי בשום מקום לפני סיפור המקלל לא מצוין איסור מפורש לקלל בשם ה’. גם האיסור “אלקים לא תקלל” (שמות כב,כז) לא נסוב על קללה בשם ה’, אלא על האיסור לקלל את הדיין.

אפשר לשאול לאור שד”ל: מה היה המניע של בני ישראל להוציא את האיש אל מחוץ למחנה? הרי ידעו בני ישראל שאין איסור ואולי מה שעשה המקלל היה תקין לאור העובדה שלא היה איסור?

וכך עונה שד”ל:

כי אין להעלות על הדעת שאיש מישראל יקלל את השם, ומעולם לא היתה התורה מזהרת על זה אלמלא המקרה שקרה כי בן איש מצרי עשה התועבה הזאת…

לדעת שד”ל, ברגע שיצאה הקללה מפי האיש המקלל הבין כל העם כי מתרחש כאן דבר נורא שדורש התייחסות מיוחדת וכנראה עונש. אלמלא אותו מקלל היה מוציא את הקללה מפיו התורה לא הייתה טורחת להזהיר ולהצמיד עונש לאזהרה – שהרי דבר שכזה לא יעלה על הדעת! בהוציאם את המקלל מחוץ למחנה יצרו בני ישראל מציאות חדשה שהובילה לתיקון עונש למקלל.

שד”ל ממשיך ושואל שאלה נוספת: מדוע התורה מצמידה את פרשת המקלל לענייני הכהנים המוזכרים בפרשת אמור? לפי שד”ל:

“אחר שהשלים המצות שהן בעבור כבוד שמו ית’ (הקרבנות והחגים ומשפטי הכהנים)  סיים בעונש המקלל את השם, שהוא הקצה האחרון המתנגד לכל המצֻוֶה עד כאן.

כלומר, התורה מנסה לצייר מציאות של קדושה בעל פרטים ודיוקים לכל אחד ואחת מבני ישראל וקללת ה’ היא ההפך המוחלט לעולם הקדוש אותו מציגה התורה בפרשות ספר ויקרא ובפרשת אמור בפרט. בני ישראל מרגישים בדיסוננס הזה ומבקשים לפתור את המשבר. כיצד אדם יכול לשמוע את דבר ה’ בפי משה המדבר על הקודש ולקלל מישהו בשם ה’? ולכן הם מוציאים את המקלל. מאפשרים לקהילה להבין מה עליה לעשות ומבקשים מה’ לעזור ולבנות קומה נוספת שתעזור לדייק את הרצון הקהילתי. ה’ נענה ובכך נוצר פתרון למשבר שנקבע לדורי דורות בתורת ה’.

לדעתי, שד”ל בונה בפירושו על פרשת המקלל נדבך חשוב בעבודת ה’ ובחשיבות הקהילה. לעיתים הקהילה מרגישה כי התרחש בתוכה משהו שראוי להתייחסות למרות שלא ניתן ציווי מפורש. הקהילה מרגישה כי משהו קיצוני קרה שדורש התייחסות משמעותית וזאת ללא דיבור מפורש מפי הגבורה. במובן מסוים, ברגע זה הוסיפו בני ישראל הלכה לתורת ה’. הרצון שלהם להביע את המהות הקהילתית ואת הקשר הקרוב אל ה’ שלא מסוגל לסבול את קללת ה’ יצר נדבך שלם בתוך ההלכה המקראית.

בני ישראל מבטאים, לפי פרשנות זו, תביעה קהילתית משמעותית שמביאה לידי ביטוי את רצון ה’ וחושפת פנים חדשות בתורה. מכאן ואילך המקלל את ה’ יענש. והפער בציווי האלוקי נסגר לטובת הדורות הבאים. זאת על ידי בני ישראל.

נצחיותה של התורה מבקשת מאיתנו להתבונן בקהילות שלנו ולראות האם יש רצון אמיתי שהם מבטאות ואנו צריכים להתייחס אליו במבט רציני ונצחי. האם הקהילה שלנו מבטאת רצון או אי-נחת מסוים שעלינו להבין ולהקשיב? מה האיזון בין הובלת הקהילה והמסורת ההלכתית שלנו לבין הרצון הקהילתי לשנות או להוסיף נדבך?

לפני כמה חודשים ביקרתי בחוף המערבי בארצות הברית. בשיחותיי עם אנשים נשאלתי פעמים רבות על דרכי המלחמה המומלצות לעתיד, על הפוליטיקה הישראלית ועל ה”קרע” האזרחי החמור.  לכולם עניתי את אותה התשובה: דעו לכם, שבליבותיהם של רבים מאזרחי ואזרחיות ישראל העניינים הללו כלל לא נמצאים. הרצון הקהילתי של רבים ורבות מהישראלים והישראליות הוא פשוט לעמוד מאוחדים. לנחם את האבלים. לבקר ולשמח את הפצועים. ולהרגיש את האחדות שנכפתה עלינו אך עוזרת לנו להתמודד. האחדות הזו לא הונצחה עלינו מלמעלה כחוק או כציווי. היא רגש קהילתי שהתעורר בקרב האזרחים והאזרחיות. ורגש זה מוסיף נדבך חשוב בעולם הרגשות והתחושות של האזרחים והאזרחיות בישראל. ובנוסף, לפי הניתוח שלי של פרשנות שד”ל, מוסיף גם נדבך חשוב בעבודת ה’. עלינו להקשיב לרגש הקהילתי המדהים הזה, לא להתעלם ממנו או להתייחס אליו בהשוואה למציאות הקשה אלא להבין כיצד הוא מוסיף מימד חשוב לקהילה, לכל פרט ולעבודת ה’ הכללית.

שנשמע ונתבשר בשורות טובות.