Today is July 19, 2024 / /

The Torah Learning Library of Yeshivat Chovevei Torah

עילוי הקדושה

by Jason Goldstein (Posted on June 13, 2024)
Topics: Hebrew, Naso, Sefer Bamidbar, Torah

Print Friendly, PDF & Email

https://pixabay.com/photos/field-morning-sunrise-dawn-nature-6574455/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

קיים פרדוקס בתיאור של התורה את נזיר. מצד אחד, אדם נודר נדר נזירות, ולכן אסור לו לשתות יין, להסתפר או לבוא במגע עם גופה, מכיוון שהוא “קדוש לה'” לאורך כל תקופת ההתנזרות (במדבר ו, ח).

מנגד, עם סיום התקופה המקודשת הזו הוא נאלץ להביא קרבן חטאת, כאילו עשה משהו לא בסדר. מדוע הנזיר מביא קרבן חטאת עם שובו לחיים רגילים?

שאלה זו מעסיקה את חכמינו עוד מתקופת הגמרא.

רבים מסבירים שבעוד ההלכה קובעת כללים דיסקרטיים שיש לחיות על פיהם דרך הגבלת פעולות מסוימות, הוספה על ההגבלות הקיימות הינה חטא.

מצופה מאיתנו להיות חלק מהעולם, ולא חלק נפרד ממנו. ר’ אליעזר הכפר מסביר שהדרישה להביא קרבן חטאת כאשר הנזירות משתבשת במקרה שהנזיר בא במגע עם גופה היא בעצם כפרה על היותו נזיר מלכתחילה. הנזיר חטא בכך שיצר לעצמו מצוקה מיותרת בהימנעות מיין (תענית יא א). באמצעות אימוץ חיי סגפנות, הנזיר מסלק מחייו את ההנאות הלגיטימיות של העולם הזה. המפתח לחיי משמעות אינה התנזרות, אלא מְתִינוּת. טענה זו מובאת ברהיטות על ידי הרמב”ם: “כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר יֵלֵךְ בַּמִּידָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעוּת. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲווָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דֶּרֶךְ רָעָה הֵן וּמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אֶפְרשׁ מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְאֶתְרַחֵק לַצַּד הָאַחֲרוֹן. עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן .. ַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנָזִיר (במדבר ו יא) “וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ””. (משנה תורה, הלכות דעות ג, א, ד)

לצד איתנות המוסרית של גישה זו, נראה שהטקסט עצמו סותר אותה. השורש ק.ד.ש מופיע בחלק זה של הפרשה לא פחות משלוש פעמים ביחס לנזיר. נראה כי הפרק משבח את נדרו של הנזיר. אם כן, שבה ומתחדדת השאלה למה הוא חייב להביא קרבן חטאת?

הרמב”ן מציע את התשובה המספקת ביותר: “האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם” (רמב”ן במדבר ו, י”א)

הנזיר צריך לכפר על חזרתו לחיי היום יום. הרמב”ן בעצם מדגיש כי היה ראוי שהנזיר יישאר במצב הנזירות כל חייו. להיות נזיר פירושו לחיות חיים של קדושה מוגברת ושירות של הקב”ה. ההגבלות על נזירות מקבילות לחלק מההגבלות על דמות אחרת המגלמת שירות מוחלט של ה’ – הכהן הגדול. המדרש בבמדבר רבא (10:11) משווה בין שתי הדמויות הללו. כשם שלנזיר אסור לשתות יין, אסור לכוהנים לשרת בבית המקדש בעודם שיכורים. לא הנזיר ולא הכהן הגדול רשאים להיטמא למת, אפילו לקרוב משפחה. לשניהם מגבלות הקשורות לצמיחת שיער; אסור לנזיר להסתפר ולכהן הגדול אסור ששערו יצמח פרא. בנוסף, התורה מתארת ​​נזיר כבעל “נזר

אלוהים על ראשו” (במדבר ו, ז), ואילו לכהן הגדול יש את “נזר אלוהיו, שמן משחה עליו” (ויקרא כ”א, י”ב).

נראה כי אמנם רק למעטים נבחרים יש הזדמנות למלא את חייהם בקדושה בכך שמשמשים ככוהנים גדולים, אבל לכל יהודי יש את היכולת להגיע לרמה דומה על ידי קבלת נדרי הנזיר על עצמם.

מבחינה מעשית, מתוך כבוד לרמב”ם, ייתכן שלא כדאי לאדם לקחת על עצמו דרך קיצונית כמו זו של הנזירות, אבל הלקח הגלום בפרשתנו בכל זאת מדריך אותנו איך נכון לשפר את חיינו הדתיים. לכל אחד מאיתנו יש הזדמנות להגביר את הקדושה בחיינו ולהעניק לעבודת ה’ שלנו משמעות גדולה יותר. כל מה שנדרש זה טוהר לב ונכונות להפוך את עצמנו לקדושים לה’.