פיתוי הקנאות

https://pixabay.com/photos/sword-sky-knight-fantasy-medieval-5722144/

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

ניתן להגיד בבטחה שהקנאות נמצאת במגמת בעלייה, שכן כמעט כל יום מוליד כותרות של אנשים הלוקחים את החוק לידיהם בעת התמודדות עם מצבים שבעיניהם מסוכנים או לא צודקים. יותר מכל, נראה שהפוליטיקה מהווה כר גידול לקנאות. חילוקי הדעות מסלימים במהירות, כאשר רבים מהמחלוקות במרחק קצר משימוש באלימות. למרות חוסר הנוחות שהקנאות גורמת לנו להרגיש, אי אפשר לטעון שאין לו מקום בעולם. קריאת סיפור פנחס מדי שנה מאלצת אותנו להתעמת עם העובדה שייתכנו רגעים שבהם פעולה אלימה היא לא רק הכרחית אלא גם ראוי לשבח מבחינה דתית. התורה מבהירה לנו לאחר שפנחס הורג את זמרי וכזבי, שמעשה זה הציל את העם מזעמו של ה’ ומשמר את הברית ממש ברגע שנראה שהוא מתפרק.

למרות זאת, פרשנות חכמים לסיפור פנחס מגלה שהרבנים חשו אי נוחות עמוקה עם האלימות של פנחס. לפי הגמרא שישה ניסים נפרדים התרחשו עבור פנחס כשהרג את זמרי וכזבי, דבר המרמז שמדובר באירועים יוצאי דופן ואין לראות בהם מודל עבור אחרים. בנוסף, חז”ל עושים מאמצים רבים כדי לתחום את המקרים בהם אפשר להשתמש בקנאות. הגמרא מסבירה שלפנחס היה מותר לנקוט פעולה באלימות, רק בזמן שזמרי וכזבי עסקו באקט מיני בציבור. אם היה מכה בהם לאחר סיום מעשיהם הוא היה נחשב לרודף ולפי הדין זמרי היה יכול להרוג אותו מתוך הגנה עצמית. לבסוף, חז”ל מסבירים כי אי אפשר לאשר מראש מעשי קנאות.

עם זאת, חלק מהקולות הרבניים רואים הפרט האחרון לא כהגבלה של הקנאות אלא דבר המוודא את האותנטיות שלו. האדמו”ר מגור הראשון מסביר שכאשר אדם מגיב לחטא בזמן אמת וללא כל דיחוי אז ניכר שהקנאות לה’ נמצאת בליבו. אבל אם האדם מתעכב ומחכה בסבלנות לפסק ההלכה שיתיר את מעשהו, סימן שהקנאות לה’ לא בוערת בלבבו ויש לו מוטיבציות אחרות לפעולה ולכן הרב לא צריך לאשר לו לפעול בצורה קנאית. בעיני האדמו”ר מגור הקנאות לגיטימית רק כשהיא תגובה ספונטנית של יחיד צדיק שרואה את הרוע מולו ומרגיש שמוכרח לפעול נגדה.

מצד אחד, יש משהו מאוד מעצים בדברי האדמו”ר מגור, מי מאיתנו לא מדמיין את עצמו מתערב גבורה כאשר עוול מוסרי מתרחש נגד עיניו. מצד שני, אחד הדברים שכל אחד מאיתנו לומד עם התבגרותו זה שאי אפשר לסמוך על כל התגובות הספונטניות שלנו לדברים. הרגשות שלנו לעיתים קרובות מטעים איתנו ותגובה מאוד אינטנסיבית למשהו שאנחנו רואים לעיתים מגלה יותר דברים על עצמנו מאשר על טיב הסיטואציה שמולנו.

המפתח להבנת תפיסת חז”ל לקנאות הינה העובדה שאי אפשר לקבל פסק הלכה לנהוג בקנאות. בדרך כלל, הקנאים רואים עצמם כמי שלא פועלים מתוך אינטרס אישי אלא למען ה’. לתפיסתם, ההתמודדות שלהם עם הרוע הופכת אותם למכשיר של צדק אלוהי והופכת כל פעולה שלהם להכרחית עבור הבטחת שלומו וביטחונו של העם היהודי ושמירת כבוד ה‘. התעקשות חז”ל שאי אפשר לפסוק הלכה בצדקת הקנאות נוגדת את התפיסה הזו. מכיוון שאף אחד לא יכול לאשר את פעולת הקנאי, עליהם לפעול על דעת עצמם ללא ערובה לכך שהתנהגותם היא מה שה’ רצה.

המסורת הפוסט-תלמודית מדגישה נקודה זו ביתר שאת. החלקת מחוקק מציין שהשולחן ערוך לא מביא את דין הקנאים למרות שקודיפיקציות הלכתיות אחרות עשו זאת, והעין אליהו, פירוש מאוחר יותר, מציע שייתכן שהשמטה זו נעשתה כדי למלא את הציווי ההלכתי שאסור לפסוק הלכה המתירה קנאות. אם היה מופיע בשולחן ערוך הלכת קנאים, הדבר היה נחשב כמו הוראה לקוראים שעליהם לנהוג בקנאות. העין אליהו אף מרחיק לכת ומציע סיבה נוספת להיעדר הלכה זו. ייתכן שחוק הקנאים נשאר מחוץ לשולחן ערוך כי כבר לא תקף היום. לאחר חורבן בית המקדש, בהעדר סנהדרין, לא נידן לדון בבתי משפט יהודים במקרים של עונש מוות. בנסיבות כאלה דיני הקנאי עלולים לאבד כל לגיטימציה.

אם ניקח ברצינות את ההסברים הללו, הקנאי של היום לא יכול להיות בטוח אם התנהגותו היא לפי ההלכה. ייתכן שדין זה לא קיים היום, וגם אם נמצא רב שטוען שכן, אי אפשר לסמוך על פסיקתו כי האיסור הרבני להתיר מראש קנאות עדיין קיימת.

התוצאה היא שכל מי שפועל בקנאות למען ה’ ונכנס לנעליו של ה’ לא יכול להיות בטוח שמעשיו נכונים. עליו להיות פתוח לאפשרות שמעשיו שגויים וייתכן שהוא אפילו רשע וייאלץ להישפט על מעשיו. האמת היא, כמובן, שכמעט כל הקנאים המודרניים מונעים על ידי תחושת צדקנות וודאית עמוקה שמוכיחה דבר אחד: הם לא קנאים במובן היהודי. במקום לקדש את שם ה’ הם רק מחללים אותו.