שמחת הנתינה

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

בספר הילדים האהוב שלו, העץ הנדיב, של סילברשטיין מצייר תמונה של ילד שאוהב עץ, ועץ שאוהב ילד. בצעירותו הילד היה משחק עם העץ, והעץ לא היה מבקש דבר בתמורה מלבד להנות מחברת הילד בצל ענפיו. ככל שהזמן עובר הילד מזקן ושני השותפים מתרחקים.

שנים רבות חולפות והילד חוזר לעץ. העץ מתחנן שהילד יחזור ויטפס במעלה גזעו, אך הילד כבר לא ילד ולא רוצה לשחק עכשיו. עכשיו, כאדם צעיר, יש לו אחריות ועליו לפרנס את עצמו. העץ הנדיב רק רוצה לעזור ולכן הילד מגיע שוב ושוב ולוקח מהעץ. ראשית הוא לוקח תפוחים, אחר כך ענפים ובסוף את גזע העץ. בסופו של כל פרק כתוב “והעץ היה מאושר”, אך לכל הקוראים קשה להאמין שזה תיאור מדויק של המציאות.

של סילברסטיין דיבר מעט מאוד על רב המכר שלו, ורק ציין ש”זו מערכת יחסים בין שני אנשים; אחד נותן והשני לוקח.” אנשים שבמשך עשרות שנים גדלו על דברי משורר חכם ומוזר זה מאמינים בעולם שבו יש להם הבחירה להיות נותן או להיות מקבל.

נראה שה’, בספר דברים, מדבר על עולם דומה מאוד: “אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑ון כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ ה’ בָּאָ֕רֶץ אשר יררשת נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פרשת ראה, דברים ט”ו, ד)

כמו העץ, ה’ מבטיח לספק לעם ישראל את כל מה שצריך.

אולם התורה ממשיכה,

כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָר֔יך בְּאַ֨רְצְךָ אֲשֶׁר-ה’ א-לוהיך נתן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דךָ֔ מֵאָחִ֖יך הָאֶבְיֽון׃ נָת֤וֹן תתן לו ולֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ ל֑ו כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ ה’ א-לוהיך בְּכל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ כִּ֛י לֹא-יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל-כֵּ֞ן אנוכי מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת-יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יך לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (דברים ט”ו, ז, י”א)

למרות שבהתחלה ה’ מבטיח שפע לכולם, רק כמה פסוקים מאוחר יותר ה’ מבהיר שאכן יהיו נזקקים. סתירה זו מדגישה את הפער בין החברה שהתורה רוצה ליצור לבין המציאות הנוצרת. בעוד ה’ יהיה הנותן והאנשים יהיו המקבלים, העושר לא יתפזר בין כלום בצורה שווה. בעוד שחלק מהעם ישגשג, אחרים יסבלו. בדיוק בצומת הזו הלוקח מקבל אחריות ועליו להפוך לנותן גם הוא.

בניגוד לעץ הנדיב, העולם מורכב יותר מחלוקה פשוטה של נותנים ולוקחים. העץ, למרות שהוא חביב, אינו יודע את המשמעות האמיתית של נתינה. לתת אין פירושו להקריב למען הזולת אלא לתת אמצעים כדי שהטוב יועבר הלאה.

ה’ לא פשוט מברך אנשים במזון, אלא מברך אותם באחריות. קשה ללמוד איך לקחת את השפע המתקבל מה’ ולהבין איך לחלוק אותו עם אחרים בצורה בריאה ואוהבת.

האמורא רבי חמא בן רבי חנינא מעיר על פסוק בפרשה הקודמת ושואל מה התורה מלמדת כשאומרת: “אַחֲרֵ֨י ה’ אֱ-לֹקיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ” (דברים יג:ה)? הוא מלמד שצריך לחקות את תכונות האל (תלמוד בבלי סוטה י”ד א).

כשם שה’ נותן לנו, כך עלינו לתת לאחרים. זיהוי מה הברכות שקיבלנו וכיצד יש לחלוק אותם עם שאר העולם היא חלק מהאחריות האלוהית שלנו. איננו פוגשים את האלוהות במעשה הבלעדי של קבלת ברכותיו אלא פוגשים אותו גם בשיתוף הברכות עם אחרים.

שנלמד לראות ולקבל את ברכות אלוהים מסביבנו, ולזכות לתת בצורה של רוח ה‘.