חוסר הקשבה לדברי ה’ המפורשים: עלויות והשלכות

https://pxhere.com/en/photo/1566095

תורגם על ידי אילה סינקלר

To read this post in English, click here

הלם, אימה ועצב עמוק – אלו התחושות שסביר להניח יעלו בקרב רובנו בעת קריאת הפרשה או שמיעתה בבית הכנסת.

הרבה מתרחש בפרשה, אך מרביתו מתמקד ב”תוכחה”. בחלק זה, משה מונה את העונשים הכבדים שה’ יטיל על עם ישראל אם לא ישמעו בקול התורה והמצוות.

התוכחה קשה ובלתי פוסקת, אורכה 51(!) פסוקים שבהם אנו מאוימים בכל סוג של מוות, טרגדיה ואסון. מדובר באיומים נוראים על גופנו, רכושנו ומשפחותינו. הרושם שהפסוקים משאירים הוא של דברי אדם מלא זעם, המפציץ אותנו ברצף של קללות: תחילה נאמר לנו שמשהו נורא יקרה, ואז אנו מתבשרים שמה שנאמר עד כה היה מתון מדי, והעונשים יהיו חמורים בהרבה. כך, שלב אחרי שלב, העונשים מחמירים.

אך זו אינה הפעם היחידה בתורה שאנו נתקלים ברצף קשה כזה. רצף דומה מופיע בפרשת בחוקותיי, הפרשה האחרונה בספר ויקרא, שם גם מתוארות ההשלכות האכזריות של אי ציות לרצון ה’.

עם זאת, חשוב לציין כי על אף הדמיון בין שתי התוכחות – בפרשת בחוקותיי ובפרשתנו – הן אינן זהות. לצד הדמיון במהותן, יש הבדלים משמעותיים בשלושה פרמטרים עיקריים:

1.   התוכחה בבחוקותיי קצרה בהרבה – 24 פסוקים בלבד מול 51 בפרשתנו.

2.   השוואה מדוקדקת מראה כי התוכחה בבחוקותיי מתונה יותר; העונשים בפרשתנו נושאים אופי של זעם ונקמנות שאינם קיימים בגרסה שבספר ויקרא.

3.   התוכחה בבחוקותיי מסתיימת בנימה אופטימית, כאשר ה’ אומר: “זכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר… ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים… כי אני יהוה אלהיהם”. לעומת זאת, בפרשתנו אין דברי נחמה, והנימה הקודרת נשמרת עד הסוף. התוכחה מסתיימת באופן פתאומי ועוברת לנושא אחר.

ההבדלים הללו ממחישים כיצד נוסח התוכחה בפרשתנו חריף בהרבה מזה שבבחוקותיי. הם אינם מקריים, אלא נובעים מהבדל מהותי בין ספר דברים לשאר חומשי התורה. בארבעת הספרים הראשונים, ה’ מדבר בקולו ומשה רושם את דבריו. לעומת זאת, בספר דברים ה’ מדבר דרך קולו של משה; אלו עדיין דברי ה’, אך הפעם הקב”ה מכתיב למשה כיצד לתאר את האירועים מנקודת מבטו, כפי שחווה אותם במהלך ארבעים שנות המדבר.

ההבדלים הללו נובעים מכך שבבחוקותיי אנו מקבלים את דברי ה’ כפי שנאמרו, בעוד שבפרשתנו הם מוצגים דרך עיניו של משה. כידוע, לעיתים קרובות, כאשר שני אנשים משוחחים, ייתכן פער בין כוונת הדובר לבין האופן שבו דבריו נתפסים אצל השומע. ייתכן שזהו המקרה גם כאן – פער בין מה שה’ התכוון לומר לבין איך שמשה הבין את הדברים. הרושם שמשה קיבל היה קשה בהרבה מזה של ה’.

עם זאת, יש כאן נקודה ייחודית: במקרים כאלה הדובר לרוב ינסה לתקן את הרושם המוטעה של השומע. אך כאן, הקב”ה מכתיב את דבריו במילותיו של משה, מתוך ידיעה שמה שמשה שמע היה חמור יותר ממה שנאמר במקור. זהו עניין חשוב, שכן אנחנו תלויים במפרשים ובמתווכים כדי לקבל את מסרי ה’. גרסאות התוכחה הכפולות שבתורה מזכירות לנו כי כאשר דברי ה’ עוברים דרך אדם אחר, המסר עלול להשתנות. לכן עלינו לשאוף לשמוע את דברי ה’ באופן ישיר ככל הניתן, ללא תיווך, שליחים או מתרגמים, שכן שמיעת הדברים מצד שלישי עלולה לשנות את המסר.