Hebrew: May Young Men Give Physical Assistance To Young Women With Physical Disabilities?

To read this teshuva in English click here.

שאלה:
מדי שנה אנו הנוער של מעלה גלבוע מארחים בישוב קייטנת אילן. לעתים קרובות בגלל חוסר בכוח אדם או בגלל צורך בכוח פיזי בנים מטפלים בבנות בעל מוגבלויות . איך בן יכול לטפל בבת על פי ההלכה?[1]

תשובה:

התורה מצווה בשני מקומות את כל בן ישראל להתרחק מהעריות.

אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה’. (ויקרא יח, ו)

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ. (ויקרא יח, יט)

נחלקו אמוראים בהיקף איסור זה. רבי פדת קבע: “לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד” (שבת יג ע”א) כלומר שרק ביאה (מגע מיני מלא) נאסרה מהתורה, לעומתו אמוראים אחרים אסרו כל מגע בין איש לאשה שאסורים באיסורי עריות.[2] גם הסוברים שאין איסור הנגיעה מהתורה מסכימים שחכמים אסרו את המגע בין איש לאישה שאסורים באיסור עריות. מחלוקת זו בין האמוראים לא הוכרעה, והרמב”ם פסק שאיסור המגע הוא מהתורה בעוד שהרמב”ן וחכמי ספרד אחרים פסקו שאיסור הנגיעה הוא מדרבנן.[3]

מעבר לשאלת תוקף האיסור (מדאורייתא או מדרבנן) שומה עלינו להבין את מהות האיסור. ונראה שנחלקו בכך הפרשנים. יש כאלו שראו במגע איסור רק אם הוא חלק מתהליך הביאה כמגע המקדים את הביאה. ויש שראו בנגיעה איסור עצמאי שעצם ההנאה הטמונה  במגע מהווה בעיה גם ללא קשר לביאה.

כך ניסח הרמב”ם את האיסור:

כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו’ ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.[4]

הש”ך[5] פירש שכוונת הרמב”ם לאסור חיבוק ונישוק רק כשהם “דרך תאווה וחיבת ביאה” כלומר פעילות שעל פי אופיה מזוהה עם קיום יחסים. פרשנים אחרים הרחיבו את היקף האיסור לכל מצב של הנאה מינית מהקרבה והמגע[6], דוגמא לכיוון זה אפשר למצוא אצל הרב אהרן ב”ר יעקב הכהן מנרבונה מחבר אורחות חיים שניסח את האיסור בצורה יותר מקיפה ואינו תולה את האיסור בתאוות ביאה אלא ברצון בהנאה מהנגיעה וכלל גם נגיעה שאינה חיבוק ונישוק:

ואסור ליגע באשת איש בידיה או בפניה או בכל אבר מאיבריה מן התורה שנאמר איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וכן הלכה ברורה שהקריבה הזאת היא הנגיעה בידיה או  בפניה או בכל אבר מאיבריה כדי ליהנות מן המגע[7]

:הטור ניסח את האיסור בצורה שאינה תלויה בכוונה אלא בתוצאה של הנאה:

שחבק או שנשק ונהנה בקירוב בשר ה”ז לוקה מן התורה שנא’ לא תקרבו לגלות ערוה.[8]

המכנה המשותף של כל הפוסקים הנ”ל הוא הגדרת האיסור על רקע מגע מיני המעניק הנאה. אין ספק לדעתם שברובד הראשוני[9] אין מקום לאסור מגע שאינו מגע מיני מובהק. יתכן שבניגוד לעמדות אלו עומדים דברי הרמב”ן בתשובה:

שאלה: בעל המבין ברפואות, ואשתו נדה וחולה, ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו או יותר: היוכל הבעל למשש בדפק שלה, ביחוד ושלא ביחוד? ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה, שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן: כיון דנגיעה בעלמא, אינה אלא משום שבות[10] ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה, הא נמי דכוותה? או דלמא שאני הכא, דיצרו תקפו. ולך; אמרין נזירא: סחור סחור לכרמא, לא תקרב?

תשובה: מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת (דף יג ע”א) אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי, בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה, לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור: אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. ופליגא דרבי פדת. דא”ר פדת: לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות, שנאמר: לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה משום לך לך, אמרין נזירא כו’, אפ”ה איסור דרבנן איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן. …[11]

בתשובה זו דן הרמב”ן במגע שאינו של חיבה, אלא מישוש דופק המהווה רפואה בלבד, ובכל זאת אסר מגע זה באישה נידה. מדברים אלו עולה שאיסור המגע (בין אם נפסוק שהוא דאורייתא בין אם נפסוק שהוא מדרבנן) אסור בכל מגע גם אם אינו מגע של הנאה. כך נראה שהבין הב”י את דברי הרמב”ן וקבע:

אבל להרמב”ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ”ע.[12]

הבית יוסף מציע אפשרות, שמישוש הדופק ייחשב נגיעה שלדעת הרמב”ם אסורה מהתורה! דברים אלו של הבית יוסף הם תמוהים מאד, בין השאר אפשר לשאול אם אכן יש איסור נגיעה בכל מגע מדוע לא אסר הרמב”ן את הטיפול גם לרופאים אחרים ודן רק בטיפול של הבעל?[13] אמנם הש”ך חולק על ההבנה המחמירה ברמב”ם וטען בתוקף שגם לשיטת הרמב”ם אין איסור נגיעה אלא במקום שיש לנגיעה משמעות ארוטית:

ואין נראה דודאי אף להרמב”ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש”ל סי’ קנ”ז ס”ק י’ מה  שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים  ע”פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ”ש…[14]

ניתן לתרץ שאין בכוונת הבית יוסף לאסור כל נגיעה מקצועית לכל האנשים בעולם, והוא אוסר רק לבעל לטפל באשתו נידה כיון שהוא אינו חושב שבעל מסוגל להתייחס לאשתו בצורה מקצועית גרידה ללא ביטויי לחיבה ביניהם. איסור זה מוגבל רק לבעל ולא לכל אדם.[15]

אפשר גם להציע שהב”י הבין שהאיסור אינו בעצם החיבה הפשוטה בין בעל לאשתו אלא בגלל החשש למעבר לארוטיקה – “דבהתחלה אינו עושה כן דרך תאוה, מכל מקום אפשר שלבסוף יבא הדבר לידי כך”.[16] אך חשוב לציין שהבית שמואל הבין את דברי הבית יוסף כפשוטם ואסר כל מגע גם ללא הנאה בין איש לאישה נידה גם אם אינה אשתו.[17]

יתכן שהבית יוסף נטה להחמיר הלכה למעשה בשאלה, שכן בשלחן ערוך אסר לבעל לגעת באשתו ולא הזכיר התר גם במקרה של פיקוח נפש אם אין רופאים אחרים בעיר:

אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה.

אם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק.[18]

הרמ”א קבל את הבנתו של הב”י בשיטת הרמב”ם אך העיר שוב שיש דעות מקילות והוסיף במפה שנוהגים לסמוך עליהם:

וי”א דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל (הגהות ש”ד והגהות מרדכי פ”ק דשבת בשם הר”מ), וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך.

ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ”ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה…[19]

כפי שציינו גם לשיטת הבית יוסף לא ברור שיש איסור לרופא זר לגעת באשה לצורך טיפול. אך גם אם נקבל את הפרשנות המחמירה ביותר בדבריו, בסופו של דבר הרמ”א פסק שנוהגים לסמוך על הדעות המקילות בראשונים,[20] והש”ך טוען שגם לשיטת רמב”ם אין איסור דאורייתא, ובפועל הפוסקים קבעו שעמדת הש”ך מקובלת להלכה.[21] אמנם יש שדייקו שאף לשיטתו יש איסור דרבנן אם לא ניכר שהמגע אינו במטרות אירוטיות אך כאשר ניכר שהמגע הוא ענייני לצורך טיפול או עזרה ברור להלכה שמותר.[22]

לסיכום העניין עד כה נאמר

על אף האמור לעיל יש מגע, שעל אף שאין בו הנאה, אסרו אותו חלק מהאמוראים. להבהיר את הדברים נפתח בציטוט דברי הרמב”ם:

אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבוא לידי הרהור, באי זה שמוש אמרו רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת מטה לפניו ומזיגת הכוס שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו בלבד…[23]

פעולות אלו, של רחיצה, הצעת המיטה ומזיגת הכוס הם פעולות שבמהותן הם פעולות אינטימיות שאמורים להיות חלק ממערכת יחסים בין איש לאשתו, כאשר אישה זרה עושה פעולות אינטימיות עבור אדם שאינו בעלה הרי שיש חשש סביר להרהור עבירה ועל כן אסרו אמוראים פעולות אלו.[24] אמנם הרמב”ם פסק איסור זה בספרו, אך בעלי התוספות מצטטים עמדה אחרת מעולם האמוראים שאם אדם יודע שאין הדבר מביאו לידי הרהור אין בכך איסור, ועל כן מסיקים:

ועל זו אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים.[25]

המרדכי מצטט את רבי שמואל ברבי ברוך המרחיב היתר זה אף יותר ואומר:

אף על פי שאין משתמשין באשה, דרך שפחות שרי כדרך שאמרה אביגיל לרחוץ רגלי עבדי אדוני והא דמשמע בירושלמי דאסור היינו דברים של יחוד במקום יחוד אבל במרחץ כיון שרוב בני אדם מצויין מותרת מכאן לעובדת כוכבי’ ושפחות דמותרות לרחוץ אותנו במרחץ.[26]

לדעתו כל מצב שאין בו אינטימיות, על אף שהאדם עומד ערום בבית המרחץ, מותר. חוסר האינטימיות נובע הן מכך שהיחס אל האישה במרחץ הוא “דרך שפחות” והן מפאת ריבוי האנשים הנמצאים במרחץ. הבית יוסף מתחלחל מהרעיון שאישה תשמש גבר בבית המרחץ ודוחה את הדברים במילים חריפות:

ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר ודבר זה אסור להעלותו על לב ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה כתב כן מעצמו ותלה הדבר ברבו.[27]

ואכן בשולחן ערוך הביא רק את דברי הרמב”ם, אך הרמ”א עדיין מחזיק במנהג אשכנז ואומר:

וי”א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים (מרדכי פ’ אף על פי בשם הר”ש בר ברוך). וי”א דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו  לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קדוש)[28]

לאור כל הנ”ל בבואינו להגדיר האם הטיפול בנכים ע”י מדריכים ומתנדבים מותר או אסור אפשר לקבוע כמה כללים:

נסיים את הסקירה בציטוט הבבלי:

היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה.[30]

שנזכה לקיים את ההלכה כראוי לאסור את האסור ולהתיר את המותר ולא להשתמש בתורה כמחסום לעזור לאחרים במקום המותר לנו.

[1] כך השאלה עלתה מהשטח . אך ההנחיות רלוונטיות גם בבת שמטפלת בבן. תודתי נתונה לשני תלמידים שחקרו נושא זה לפני שנים בהנחייתי, רותם הקשר ונצר מעוז. תודה מיוחדת לרב ד”ר יוסף סלוטניק שערך את התשובה ואף העיר הערות מועילות.

[2] חשוב להדגיש שאישה שבגרה ולא טבלה במקווה טהרה נחשבת על פי ההלכה כאישה נידה גם כאשר אינה בזמן המחזור.

[3] ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה שנג. והשגות הרמב”ן שם. הרמב”ן דן באריכות במעמד ובגדרי האיסור ומציג גישה  מורכבת ומעמיקה. נטייתו היא שהאיסור הוא דרבנן אך אין הוא מציג את העמדה הזו כבלעדית. מכל מקום, כבר קבע הריב”ש בסימן תכ”ה שהכרעת הרמב”ן שמדובר באיסור דרבנן.

[4] הל’ איסורי ביאה פרק כא הלכה א.

[5] יו”ד סי’ קצה ס”ק כ’.

[6] נראה שפרשנות זו הולמת גם את דברי הרמב”ם בספר המצוות, מצות לא תעשה שנג : “שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות.“

[7] אורחות חיים הל’ ביאות אסורות אות י”ג.

[8] אה”ע סי’ כ, וכך גם נראה בדברי הריב”ש סימן תכה, ובדברי הרמב”ן בהשגותיו לספר המצוות, מצות לא תעשה שנג, הרואה בנגיעה איסור מדין חצי שיעור של ביאה.

[9] ביחס לרבדים אחרים ראה להלן בהמשך התשובה.

[10] כלומר איסור דרבנן.

[11] שו”ת הרשב”א המיוחס לרמב”ן סי’ קכז.

[12] בית יוסף יו”ד סי’ קצה סעי’ יז.

[13] אמנם ניתן להציע ששאר הרופאים המוזכרים בתשובה הם נכרים, אך מן הראוי היה להדגיש פרט זה.

[14] ש”ך יו”ד סי’ קצה ס”ק כ ד”ה אסור למשש וכו’: עיין שם בהמשך דבריו ובהרחבה יתירה בסי’ קנ”ז ס”ק י.

[15] שו”ת בית שערים או”ח סי’ רצד. ובאגרות משה יו”ד חלק ב  סי’ קלז כתב: “ועיין בב”ש סי’ כ’ סק”א שהביא שרמב”ן בתשובה כתב שאפילו בעושה שלא בדרך חיבה סובר הרמב”ם דמדאורייתא אסור נמי עכ”פ נצטרך לומר דהוא רק לאלו שסתמן הוא לדרך חיבה ליכא חלוק איך היא כוונתו.”

[16] עיין במחצית השקל יו” ד סי’ קצה אות כ ד”ה אסור וכו’.

[17] בית שמואל סי’ כ ס”ק א ד”ה או שחבק ונשק. נראה גם מדברי הלבוש  יו”ד סי’ קצ”ה סעי’ טז שתלה את העניין במחלוקת אם “נגיעה” היא איסור דאורייתא או דרבנן  אך הכריע שנוהגים להקל לצורך. עיין עוד בעזר מקודש לאה”ע סי’ כ ס”ק א.

[18] שולחן ערוך יו”ד ס’ימן קצה סעי’ טז, יז.

[19] הגהות הרמ”א שם

[20] דרכי משה הארוך יו”ד סי’ קצה ס”ק ו וכן בדרכי משה בהקצר.

[21] עיין בשו”ת מנחת יצחק חלק ז סי’ עג

[22] עיין  אגרות משה יו”ד חלק ב סי’ קלז: “אף שהם לא עשו משום חיבת ביאה שלכן לא היה להו איסור מדאורייתא, מ”מ מדרבנן משמע דאסרו אף בלא חיבת ביאה, אם לא ניכר שאינו לחיבת ביאה, דכן משמע מהש”ך יו”ד סימן קצ”ה דכתב דאף להרמב”ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה, משמע דמדרבנן אסור, ומסיק לכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממשמשים דופק של נשים אפילו הן א”א ונכריות ואפילו שאר משמושים, והוא מטעם דלא אסרו אלא כשלא ניכר שאינו לחיבת ביאה ומשמוש הרופאים ניכר שאינו לחיבת ביאה אלא לרפואה.” צריך עין בדיוק זה של הגאון הרב משה פיינשטין שכן הש”ך ממשיך מתוך ההסבר של הרמב”ם למנהג להקל ומעבר זה אינו חלק אם סבר שיש איסור דרבנן כשאינו ניכר שמדובר בטיפול ולא בדרך חיבה.

[23] הל’ איסורי ביאה פרק כא הלכה ה.

[24] עיין בבלי קידושין דף פא ע”ב ובכתובות סא ע”א.

[25] תוספות קידושין פב ע”א ד”ה הכל.

[26] כתובות רמז קפב.

[27] אה”ע סי’ כא ד”ה ומ”ש אפילו ליצוק לו מים לרחוץ.

[28] רמ”א אה”ע סי’ כא סעי’ ה.

[29] כמובן יש לשמור על הכללים של איסור ייחוד. יש לציין שמבחינה אנושית והלכתית עדיף שמטפל צמוד קבוע של בעל מוגבלויות יהיה מאותו מין.

[30] סוטה כא ע”ב.