Reading the Megillah in English

לכבוד ידידי ועמיתי הרה”ג כמוהר”ר יוסף שפירא יצ”ו תל אביב.

בשולי הגליון העיר מעכ”ת על מ”ש במתניתין: קראה ע”פ קראה תרגום בכל לשון לא יצא, אבל קורין אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא (מגילה יז:).

ודקדק מעכ”ת מאי שנא דתני לועזות ליתני לועזים דמשמע אחד אנשים ונשים כל שהוא מדבר לעז? ותירץ דלהכי תני לועזות לומר שדין זה נוהג דוקא בנשים שאינן יכולות לשמוע מהקורא אשורי, שבבית הכנסת הוא דקורין להן בלעז, אבל האנשים אפילו אם אינם יודעים אשורית יכולים לבוא לביהכ”נ ולשמוע הקריאה באשורית מפי ש”ץ הלכך אין קורין להם בלעז.

ולדעתי אין תירוץ זה מחוור דהרי שנינו משנה בסמוך: הלועז ששמע אשורית יצא. מכאן אתה למד שגם להלועז קורין בלעז אלא שאם קראה אשורית יצא, הרי דלועזות ולועזים שוים בדינם ולשניהם קורין להם בלעז ואם קראו אשורית יצא. אולם לעיקר דקדוקו על לישנא דמתניתין דתני לועזות נראה לי לומר דאורחא דמילתא נקט דבנשים משכחת לה שאינן יודעות עברית כלל לא בקריאה ולא בדבור הילכך קורין להן בלעז, והוא הדין לאנשים עמי הארץ שאינם יודעים עברית לא בדיבור ולא בקריאה.

דבר זה למדתי מסוגין דגמרא דגרסינן: הלועז ששמע אשורית יצא. והא לא ידע מאי קאמר? מידי דהוה אנשים ועמי הארץ (שם יח). הרי דלועז דמתניתין הוא דומיא דנשים ועמי הארץ דלא ידעי מאי קאמרי זאת אומרת שאינם מביני עברית כלל.

ואולם עדיין יש מקום עיון בלישנא דמתניתין דפתח בה: “הקורא את המגילה” ומשיך ותני “קראה תרגום וכו'” ובסיפא שנה לשונו ותני “קורין ללועזות והלועז ששמע”, והוה ליה למיתני אבל לועזות שקראו בלעז ולועז שקרא אשורית יצא.

והנה הגרעק”א ז”ל הביא דקדוק זה משם הטורי אבן ואיהו תירץ לה דבאמת בשאר דברים כגון ברכת המזון וכדומה אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן מבין לשון הקודש, אבל אם מברך בעצמו יוצא אעפ”י שאינו מבין. וכן פסקינן בשו”ע (אוח סי’ קצו). וא”כ אשמועינן הכא רבותא דלא מיבעיא כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מכל מקום הכא יצא דמכל מקום איכא פרסומי ניסא
(תוספות רעק”א מגילה ב:א).

ולע”ד אין זה מדויק שתירוץ זה מספיק לסיפא דמתניתין “לועז ששמע אשורית” אבל ברישא “דקורין ללועזות” עדיין הקושיא במקומה עומדת דליתני לועזות שקראו בלעז יצאו.

ולע”ד נראה לומר דלהכי שינה התנא לשונו ללמדנו שאין קורין ללועזות וללועזים בלעז אלא דוקא היכא שהם עצמם אינן יכולים לקרוא. הילכך כיון שהם עצמם אינם יכולים לקרוא ולא לשמוע את המגילה ככתבה וכלשונה קורין אותה לפניהם בלעז לכתחילה, ודוקא אם שמעו אותה מפי אחרים יוצאים ידי חובתם משום שיש בזה פרסומי ניסא דאעפ”י שאין מבינים מה ששומעין שואלין את השומעים ואומרים מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס (פרש”י שם ד”ה ופרסומי ניסא).

דוק בדברי רש”י ותשכח דלא נאמר זה אלא כששומעין גם אחרים אתם, דכיון דיש שומעים רבים איכא פרסומי ניסא. אבל אם אין שומעים אחרים שיודעים גם עברית ואנו באים לקרותה לפניהם אין קורין אותה אלא בלעז שהוא לשון הידועה ומובנת להם, ומתוך קריאתה יודעים מהותה והנס שבה. ואין סומכין על הקורא לפניהם שישאלו אותו ויאמר להם מהות הנס.

ולפי זה מתבאר דקדוק לשון המשנה דתני “אבל קורין אותה ללועזות” כלומר, אלה שאינן יודעים לקרוא ולא לדבר לכתחילה קורין אותה בלעז. “והלועז ששמע אשורית” ממי שקראה לאחרים יצא. אבל אם באנו לקרות אותה לפניו דוקא, קורין אותה בלעז שמובנת לו ולא באשורית.

אין הדברים הללו אמורים אלא במי שאינו יודע לקוראה בעברית, אבל אם יודע לקרות אותה בעברית אין קוראים לפניו בלעז הואיל ויכול לקרותה ולצאת ידי חובתו בקריאת עצמו בעברית אעפ”י שאינה מובנת לו.

To my dear friend Rabbi Yosef Shapiro,

In the margins of your letter, you commented on the mishnah (Megillah 17a): “One who reads (the megillah) from memory, or from Targum or in any language does not fulfill their obligation. However, one may read to a speaker of a foreign language in her language (pl. loazot) , and a speaker of a foreign language who hears the megillah read (in Hebrew) from a Hebrew script fulfills his obligation.”

You asked: “Why does the mishnah use the feminine plural (loazot) to refer to those who speak a foreign language; why not use the masculine plural form (loazim), which would refer to men and women, i.e., anyone who speaks a foreign language? Your answer was that the use of the feminine plural was to indicate that this practice — reading the megillah in the vernacular — is only for women who are unable to hear from the person reading it in Hebrew as that is done in the synagogue. Men, on the other hand, even if they do not know Hebrew, can come to the synagogue and hear the megillah read in Hebrew; therefore, we do not read for men in the vernacular.

In my opinion, this answer is not satisfactory. In the next line, the mishnah states: “A speaker of a foreign language (loaz, in the masculine singular) who heard the megillah read in Hebrew fulfills his obligation.” Based on this, one may conclude that we may also read to a man who speaks a foreign language in his own language and that if one reads to him in Hebrew, he fulfills his obligation. In other words, the law for men and women is the same: we may read to them in the vernacular, and if they hear it read from a Hebrew text, they fulfill their obligation.
With regard to the textual point you raised (the mishnah’s use of the feminine plural, loazot), I think this is just a stylistic choice. It was more common then that women did not know spoken or written Hebrew; therefore, we read to them, as well as to uneducated men, in the vernacular.

I derived this point from the sugya in the gemara (18a): “[The mishnah stated] ‘A speaker of a foreign language who hears the megillah read from Hebrew script fulfills his obligation.’ How can this be; he does not know what is being said?! This case is just like that of women and uneducated men [who also don’t understand what is being read].” It is apparent from this that the male speaker of a foreign language referred to in the mishnah is the same as “women and uneducated men who do not know what is being said,” meaning, they do not understand Hebrew at all.

The text of the mishnah requires further careful analysis. It begins: “One who reads the megillah…” and continues “if he reads it in Targum…” [both in the active voice]. At the end of the mishnah, it changes its formulation: “We read to women who speak a foreign language…and a speaker of a foreign language who hears it…” The mishnah ought to have taught: “Women who speak a foreign language who read it in their language and one who speaks a foreign language who reads it in Hebrew, both fulfill their obligations.” [Why did the mishnah refer in its final phrase to speakers of a foreign language as listening, not reading? And why does the mishnah change from saying that “one who reads in a certain way fulfills their obligation” to saying “we read to…?”]

R. Akiva Eiger (in his Tosafot to Megillah 2:1) raises this issue in the name of Turei Even. He resolves the textual problem by saying that in other areas of halakhah, such as birkat ha’mazon and the like, a person does not fulfill his or her obligation through listening unless they understand the Hebrew [that is being recited]. However, when they recite the blessing in Hebrew themselves, they fulfill their obligation even if they do not understand. (This is how Shulhan Arukh rules, OH 196).) Given that, this mishnah is teaching that this case is an exception. Not only does a non-Hebrew-speaker who reads the megillah in Hebrew fulfill his obligation, but unlike the other cases, even if he hears the megillah read in Hebrew, he fulfills his obligation. This is because the goal of “publicizing the miracle” is still accomplished [any time the megillah is read aloud].

In my humble opinion, this is not a precise reading of the mishnah. This resolves only the final phrase of the mishnah: “A non-Hebrew-speaker who heard the megillah in Hebrew [fulfills his obligation, despite his lack of understanding].” It does not address the different formulation of the previous phrase: “We read to non-Hebrew-speaking women [in their language].” [The mishnah switches from an apodictic formulation to a prescriptive one.] This remains problematic. [For the sake of consistency,] the mishnah ought to read: “Non-Hebrew-speaking women who read in the vernacular fulfill their obligation.”

In my humble opinion, the mishnah changes the language in order to teach us that we only read for foreign speakers in their own language, when they are unable to read at all. Thus, since they are unable to read nor can they understand Hebrew, we should read the megillah to them in their own language. However, if they have heard it read in Hebrew, they have fulfilled their obligation as “publicizing the miracle” still occurs. “Even though they don’t understand the content, they will ask other listeners [those who understand the Hebrew] who will tell them the content of the reading and how the miracle occurred” (Rashi, Megillah 18a s.v. u’pirsumei nissa).

In reading Rashi carefully, you will find that [his reasoning] only applies when others [who understand Hebrew] are listening along with the non-Hebrew-speakers. The miracle is publicized when the megillah is read to many listeners. But if there are no listeners who know Hebrew, and we are intending to read the megillah to such a group, we must read it to them in the vernacular, the language which they understand. Through this reading they will know the meaning of the megillah and the miracle of which it tells. We do not [read it in Hebrew and] rely on the reader that he or she will convey the story of the miracle to the listeners when they ask.

The language of the mishnah is now clarified. It teaches: “But we read to non-Hebrew-speaking woman,” i.e., those who do not know how to read [in any language] or understand [lit. speak, Hebrew], “we should read to them in the vernacular,” l’khathilah. “A non-Hebrew-speaking man who hears the megillah read in Hebrew to others [who are Hebrew speakers] also fulfills his obligation; but if we are going to read the megillah just to him, we must read it to him in the vernacular and not in Hebrew.

The above applies only to a person who does not know how to read Hebrew (that is, to decode it). If they do know how to read Hebrew, then we do not read to them in the vernacular since they could just as well read it to themselves in Hebrew, even if they do not understand it.