Rabbi Meir Ben Zion Hai Uziel (1880-1953) was the Rishon Li’tziyyon (Sephardi Chief Rabbi) at the time of the founding of the State of Israel. He served as Chief Rabbi of Salonica, a major Jewish community pre- World War II, and of Tel Aviv. Among his works is the highly-regarded Mishpetei Uziel from which this teshuvah is taken. Many of R. Uziel’s rulings are models of a thoughtful approach to the challenges of modernity and the successes of Zionism, all of them showcasing the deep knowledge of a master halakhist.
This teshuvah deals with the little-practiced institution of reading the megillah in the vernacular. Unlike a Torah scroll, Jewish law permits a megillah to be written in translation. R. Uziel develops a reading of the relevant mishnah (Megillah 2:1) that posits this practice as the ideal in certain situations. While the details of how this might be done in practice are not given here, it is a valuable spur to further thought: (1) how do we approach the challenge of inclusion seriously, digging into our sources in thinking about best practices (2) how do we convey the educational framework of mitzvah observance — what ideas and values are we trying to teach, and how do we best reach those goals?
משפטי עוזיאל ג’ אורח חיים סי’ פא
בשולי הגליון העיר מעכ”ת על מ”ש במתניתין: קראה ע”פ קראה תרגום בכל לשון לא יצא, אבל קורין אותה ללועזות בלעז והלועז ששמע אשורית יצא (מגילה יז:).
ודקדק מעכ”ת מאי שנא דתני לועזות ליתני לועזים דמשמע אחד אנשים ונשים כל שהוא מדבר לעז? ותירץ דלהכי תני לועזות לומר שדין זה נוהג דוקא בנשים שאינן יכולות לשמוע מהקורא אשורי, שבבית הכנסת הוא דקורין להן בלעז, אבל האנשים אפילו אם אינם יודעים אשורית יכולים לבוא לביהכ”נ ולשמוע הקריאה באשורית מפי ש”ץ הלכך אין קורין להם בלעז.
ולדעתי אין תירוץ זה מחוור דהרי שנינו משנה בסמוך: הלועז ששמע אשורית יצא. מכאן אתה למד שגם להלועז קורין בלעז אלא שאם קראה אשורית יצא, הרי דלועזות ולועזים שוים בדינם ולשניהם קורין להם בלעז ואם קראו אשורית יצא. אולם לעיקר דקדוקו על לישנא דמתניתין דתני לועזות נראה לי לומר דאורחא דמילתא נקט דבנשים משכחת לה שאינן יודעות עברית כלל לא בקריאה ולא בדבור הילכך קורין להן בלעז, והוא הדין לאנשים עמי הארץ שאינם יודעים עברית לא בדיבור ולא בקריאה.
דבר זה למדתי מסוגין דגמרא דגרסינן: הלועז ששמע אשורית יצא. והא לא ידע מאי קאמר? מידי דהוה אנשים ועמי הארץ (שם יח). הרי דלועז דמתניתין הוא דומיא דנשים ועמי הארץ דלא ידעי מאי קאמרי זאת אומרת שאינם מביני עברית כלל.
ואולם עדיין יש מקום עיון בלישנא דמתניתין דפתח בה: “הקורא את המגילה” ומשיך ותני “קראה תרגום וכו'” ובסיפא שנה לשונו ותני “קורין ללועזות והלועז ששמע”, והוה ליה למיתני אבל לועזות שקראו בלעז ולועז שקרא אשורית יצא.
והנה הגרעק”א ז”ל הביא דקדוק זה משם הטורי אבן ואיהו תירץ לה דבאמת בשאר דברים כגון ברכת המזון וכדומה אינו יוצא בשמיעה אלא אם כן מבין לשון הקודש, אבל אם מברך בעצמו יוצא אעפ”י שאינו מבין. וכן פסקינן בשו”ע (אוח סי’ קצו). וא”כ אשמועינן הכא רבותא דלא מיבעיא כשהלועז קורא בעצמו אשורית דיצא אלא אפילו שמע אשורית אף דבעלמא לא יצא מכל מקום הכא יצא דמכל מקום איכא פרסומי ניסא
ולע”ד אין זה מדויק שתירוץ זה מספיק לסיפא דמתניתין “לועז ששמע אשורית” אבל ברישא “דקורין ללועזות” עדיין הקושיא במקומה עומדת דליתני לועזות שקראו בלעז יצאו.
ולע”ד נראה לומר דלהכי שינה התנא לשונו ללמדנו שאין קורין ללועזות וללועזים בלעז אלא דוקא היכא שהם עצמם אינן יכולים לקרוא. הילכך כיון שהם עצמם אינם יכולים לקרוא ולא לשמוע את המגילה ככתבה וכלשונה קורין אותה לפניהם בלעז לכתחילה, ודוקא אם שמעו אותה מפי אחרים יוצאים ידי חובתם משום שיש בזה פרסומי ניסא דאעפ”י שאין מבינים מה ששומעין שואלין את השומעים ואומרים מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס (פרש”י שם ד”ה ופרסומי ניסא).
דוק בדברי רש”י ותשכח דלא נאמר זה אלא כששומעין גם אחרים אתם, דכיון דיש שומעים רבים איכא פרסומי ניסא. אבל אם אין שומעים אחרים שיודעים גם עברית ואנו באים לקרותה לפניהם אין קורין אותה אלא בלעז שהוא לשון הידועה ומובנת להם, ומתוך קריאתה יודעים מהותה והנס שבה. ואין סומכין על הקורא לפניהם שישאלו אותו ויאמר להם מהות הנס. | Responsa Mishpetei Uziel vol. 3 OH 81 To my dear friend Rabbi Yosef Shapiro,
In the margins of your letter, you commented on the mishnah (Megillah 17a): “One who reads (the megillah) from memory, or from Targum or in any language does not fulfill their obligation. However, one may read to a speaker of a foreign language in her language (pl. loazot) , and a speaker of a foreign language who hears the megillah read (in Hebrew) from a Hebrew script fulfills his obligation.”
You asked: “Why does the mishnah use the feminine plural (loazot) to refer to those who speak a foreign language; why not use the masculine plural form (loazim), which would refer to men and women, i.e., anyone who speaks a foreign language? Your answer was that the use of the feminine plural was to indicate that this practice — reading the megillah in the vernacular — is only for women who are unable to hear from the person reading it in Hebrew as that is done in the synagogue. Men, on the other hand, even if they do not know Hebrew, can come to the synagogue and hear the megillah read in Hebrew; therefore, we do not read for men in the vernacular.
|
All of the content in The Lindenbaum Center for Halakhic Studies is released with a Creative Commons Attribution 4.0 International license. It is open for reuse with the following attribution: "Authored by [name of author] from The Lindenbaum Center for Halakhic Studies at YCT.