Rachel’s Cry: Single Women and Pru U’rvu (Hebrew)

To read this teshuva in english click here:

Question:

האם ראוי להקצות משאבים קהילתיים לעזור לרווקה מבוגרת להרות בהפריה מלאכותית?*

Answer:

הרב שלמה אבינר התייחס לשאלה זו ולהלן תשובתו:

שאלה: אישה רווקה קרובה לגיל ארבעים הרואה שאין לה סיכוי סביר להתחתן חושקת לילד בכל נפשה שתוכל לאהוב אותו ולהתמסר לו האם על פי ההלכה מותרת הזרעה מלאכותית

תשובה: […] אבל בנידון דידן, אין זה טוב, כי הילד יהיה אומלל בלי אבא, נכון שלפעמים יש משפחות חד- הוריות עקב גירושין או אלמנות, וגם אז הילד אומלל, אמנם באמת יש לו אבא, אלא שהוא גרוש או מת. בכל זאת הוא אומלל. בנידון דידן, זה קצת דומה לשתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו (קדושין סט ע”א). כשאומר אבא! אמו אומרת לו שתוק. ריבונו של עולם סידר שיהיו לילד אבא ואמא וכך הוא נורמלי. דיעבד, גם אמא בודדת מחזיקה מעמד עם ילדיה, אך לכתחילה יש בעיה מוסרית שהאם תבנה לעצמה אושר על חשבון הילד. יהיה לו תמיד קשה להשיב לשאלה מי הוא אביו, ועלול הוא להחשד שנולד מחוץ לנישואים בזנות.

יתר על כן יתכן שיש איסור לטיפול רפואי מסוג זה, שכידוע אין זה מובן מאליו שמותר לרפא, ואין הדבר מותר אלא מפני שהתורה התירה בפירוש את הדבר “ורפא ירפא” – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (שמות כ”א,יט, בבא קמא פה ע”א). רצונו של הקדוש ברוך הוא שילדים יוולדו כדרך בנות ישראל משני הורים נשואים ולא מרווקה בודדה, לכן יתכן שטיפול רפואי כדי להפרות רווקה הינו אסור מן הדין.

סיכום: אין לרווקה לבצע הזרעה מלאכותית וללדת ילד שיגדל בלי אבא עליה לבקש רחמי שמים שתתחתן גם לעשות מעשים טובים שהם שם טוב מבנים ומבנות הוה.[1]

לעניות דעתי, הכרעה של הרב שלמה אבינר אינה מוצדקת. אנן סהדי שיתומים גדלים ומצליחים בחייהם למרות חסרון האב או האם, ואף חסרונם של שני ההורים (כגון האמורא אביי). כבר סתר את דבריו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל בדברים שבעל פה, שהתייחס לאפשרות זו כניטרלית מבחינה הלכתית פורמלית, ושקל במאזניים את הדברים שנים רבות עד שהגיע למסקנה שהרצון של האשה להיות אם גובר.[2]

מובן מאליו שאנו עומדים בפני מציאות שחז”ל לא הכירו. לא עלתה על דעתם האפשרות שאשה פנויה תכנס להריון ללא קיום יחסים, ולכן שאלה זו לא עלתה על שולחן מלכים עד דורנו. לפיכך אין לנו ברירה אלא ללמוד דבר מתוך דבר. שלוש שאלות מרכזיות ומשמעותיות עומדות על הפרק בדיון ההלכתי בנושא זה:

1. האם יש לאשה זכות ללדת?
2. האם יש בכך משום קיום מצוה?
3. האם על הקהילה להקדיש לכך משאבים?

הזכות ללדת

הרצון העז של האשה ללדת באה לידי ביטוי בכמה מקראות, ואולי הביטוי העז ביותר הוא דבריה של רחל אמנו ליעקב אבינו: “הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי” (בראשית ל’,א); וכבר פירש רבי יהושע בן לוי את דבריה: “כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי” (נדרים סד ע”ב). האם לרצון זה יש ביטוי בהלכה?

הגמרא ביבמות (סה ע”ב, ובדומה בכתובות סד ע”א) עוסקת במקרה של אשה שהייתה נשואה כמה שנים ולא ילדה, כאשר היה ברור שאינה יולדת בגלל בעלה. השאלה היא האם מותר לאשה זו לתבוע גירושין מסיבה זו. בשני סיפורים בגמרא האמוראים דוחים את הדרישה לגט כי האשה אינה מצווה על פריה ורביה, אך כאשר האשה טוענת שהיא רוצה שיהיה מי שידאג לה לעת זקנתה, היא נענית בחיוב:

כי ההיא דאתאי לקמיה דר’ אמי,
אמרה ליה: הב לי כתובה,
אמר לה: זיל, לא מיפקדת,
אמרה ליה: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא?
אמר: כי הא ודאי כפינן.
ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן,
אמר לה: לא מיפקדת,
אמרה ליה: לא בעיא הך אתתא חוטרא לידה ומרה לקבורה?
אמר: כי הא ודאי כפינן.
בעקבות הגמרא פסק הרמב”ם כך:
האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה
והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה,
אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה
צריכה היא לבנים לזקנותה,
וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד,<
שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול.[3]

הפוסקים דייקו מלשון הרמב”ם שהאשה אינה צריכה לפרט את היתרונות המעשיים של ילדים, כגון “חוטרא לידה ומרה לקבורה”, ומצאו סיוע לאשה זו מדברי בעלי התוספות על אתר: “[…] או שטוענת שרוצה שיהא לה זכר דמי שאין לו בנים חשוב כמת”.^[4] כלשון הגאון ר’ משה פיינשטיין: “הרי שכתבו […] שמה שרוצה בבנים אף בלא שום צורך לה אלא משום דכל אשה רוצה שיהיה לה בן, הוא טענה שיש לכוף את הבעל שאינו ראוי להוליד שיתן גט וכתובה”.[5]

נמצאנו למדים שזכותה של אשה ללדת מעוגנת היטב בסוגיה ובפוסקים.

קיום מצוה?

מצות פרו ורבו ומצות לשבת

חובת נשים במצות פרו ורבו תלויה במחלוקת התנאים. שנינו במשנה (יבמות ו, ו):

[…] האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה.
רבי יוחנן בן ברוקא אומר: על שניהם הוא אומר
“ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו” (בראשית א’, כח).

גדולי אמראי ארץ ישראל פסקו כרבי יוחנן בן ברוקה ופסקו שאשה חייבת במצות פרו ורבו: “רבי ירמיה רבי אבהו רבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינה הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה […] רבי לעזר בשם רבי חנינה הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה[…]”[6] אך בדיון בבבלי על אתר, שחלקו הובא לעיל, עולה שאמנם אשה אינה מצווה במצות פריה ורביה, אך זכותה לטבוע כתובתה אם בעלה אינו מסוגל להוליד.

גמרא זו התפרשה בצורות שונות על ידי רבותינו הראשונים, בעקבות הצבתה מול משנה במסכת גיטין (ד, ה, וכן בעדיות א, יג):

מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי: תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם.
לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול,
ליבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה
שנאמר: “לא תהו בראה לשבת יצרה” (ישעיה מ”ה, יח)!
אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

בעלי התוספות במקום (גיטין מא ע”ב, ד”ה “לא תהו בראה לשבת יצרה”) תמהו על המשנה שלא נקטה בציווי “פרו ורבו” כנימוק לשחרור העבד, וכך העלו בפלפולם:

הא דלא נקט קרא דפרו ורבו
משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו
משום מצות פרו ורבו לא הוה כפינן ליה
והכא כפינן ליה כדפירשנו.
אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא
וכן בפרק בתרא דמגילה (כז ע”א) מייתי לה גבי מוכר ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה
דקאמר שאני תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד תורה כו’ אשה נמי לא תוהו בראה.

ובאמת נקטו בעלי התוספות בכמה מקומות שמצות “לשבת יצרה” היא מצוה רבה השווה למצות רבים,[7] כנראה משום שזו הפרשנות והמקובלת לפסוק בישעיהו (מ”ה, יח), שהולמת את לשון המשנה “תיקון עולם”:

כי כה אמר ה’ בורא השמים הוא האלקים יצר הארץ ועשה הוא כוננה לא תהו בראה לשבת יצרה אני ה’ ואין עוד.

ופירש רש”י (חגיגה ב ע”ב):

לא תהו בראה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ להיות בלא יישוב, אלא לשבת יצרה.

אחרי שני התירוצים הללו ממשיכים התוספות לתירוץ שלישי:

וה”ר יצחק ברבי מרדכי מפרש דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות
אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות
וכן משמע קצת בירושל’ דפרקין ודפ”ק דמ”ק דאמר תמן
תנן אין נושאין נשים במועד
שמעון בר אבא בשם ר’ יוחנן אומר מפני ביטול פריה ורביה
פירוש שלא ימתין מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה ופנוי מכלום
בעון קומי רבי אסי העבד מהו שישא במועד
אמר להון נשמענה מן הדא
יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה
ואמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה אסור לו לישא במועד
פירוש כל שהוא מצווה על פריה ורביה משום לשבת יצרה כגון עבד
אבל אפרו ורבו ודאי לא מיחייב
ולפי זה בשפחה נמי שייך בה שבת
והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין
אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר
היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים.

יוצא אפוא לפי התירוץ השלישי של התוספות, בשם ה”ר יצחק ברבי מרדכי, שעבד ושפחה חייבים ב”לשבת יצרה.” עבד יתחייב במצות “פרו ורבו” כאשר ישתחרר ולכן אפשר לסמוך על זה שישתתף במצות “לשבת יצרה”, אך שפחה שתשתחרר אינה חייבת ב”פרו ורבו” (ככל הנשים) ואם נשחרר אותה מנימוק של “לשבת יצרה” לא נגיע בהכרח לתוצאה הראויה, ולכן חיפשו חכמינו עילה אחרת לשחררה.

יש הבדל משמעותי בין שני התירוצים הראשונים של התוספות לבין התירוץ השלישי, ולכאורה יש ביניהם סתירה. לפי שני התירוצים הראשונים, “לשבת יצרה” מוסיפה מצוה נוספת למצות פרו ורבו או מוסיפה חשיבות יתירה למצות פרו ורבו והופכת אותה למצוה חשובה ולכן היא משמשת נימוק לדין המשנה. לפי תירוצים אלו, לכאורה אשה אינה מחויבת ב”לשבת יצרה.” אבל לפי התירוץ השלישי, מצות “לשבת יצרה” מוטלת על גברים ונשים כאחד, אך אין היא חובה גמורה, ולכן אם נשחרר שפחה בגינה אין לנו ביטחון שהיא תקיימה לאחר שחרורה בהיותה בת חורין.[8] רק מצות פרו ורבו, שהיא חובה גמורה שמוטלת על גבר בן חורין, מהווה ערבון לקיום של “לשבת יצרה”. אמנם אין סתירה חזיתית בין שתי הגישות, שני התירוצים הראשונים הקרובים מחד והתירוץ השלישי מאידך, וכיוון שכולם כאחת נפסקו להלכה, נזדקק לחידוד העמדות בהמשך, מכל מקום נחלקו הראשונים במסקנת התירוץ השלישי. חלקם אינם מקבלים את התירוץ של הר”י בר מרדכי שחידש שיש לנשים מעין מצות פרו ורבו, ואינם חושבים שאשה מקיימת מצוה כלשהי כאשר היא יולדת. להבהרת העניין נביא קטע מתשובת הריטב”א. בתשובה זו הוא מגיב לתשובה של הרב דן אשכנזי, שכתב כשיטת ר”י בר מרדכי שאשה שיולדת מקיימת מצוה. הרב דן אשכנזי דן באשה שנשבעה לבקשת בעלה שהיא לא תתחתן לאחר מותו.

עוד אני צריך להתלמד בדברי רבי’ הגדול נ”ר מיהא (דאמרינן) [דאמר] כי בנדון שלפנינו ראוי היה להתירה אפי’ נשבעה על דעת רבים משום דלדבר מצוה יש לו הפרה ואפי’ במצוה קלה כההיא מקרי דרדקי משום דלא אשתכח דדייק כותיה דהתם ליכא מצוה כולי האי, והכא נמי נהי דאתתא לא מפקדה אפריה ורביה שתהא לה שכר כמצוה ועושה אפי’ הכי אית לה מצוה שראוי להתירה מפני כן.
וזה אני שואל מהיכן יש עליה מצוה זו דהא לא ממצות פרו ורבו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר’ יוחנן בן ברוקה ולא משום לשבת יצרה כדמוכח ביבמות דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה, ולא שמעי’ לה כלל אלא בטענה דחוטרא לידה ומרה לקבורה, ולא חשו בחציה שפחה וחציה בת חורין לכוף את רבה אלא משום מנהג הפקר בלבד […].[9]

נראה שהריטב”א חולק על התירוץ של רבי יצחק בר מרדכי, בעיקר מטעמים של ההבנה הפשוטה מסוגיית הש”ס; ועמו רבים מהפוסקים, ראשונים כאחרונים.[10] חשוב לציין שעמדת המשיב, הרב דן אשכנזי, שכשאשה יולדת היא מקיימת מצוה – זכתה לקבל את הסכמת הרשב”א.[11] לפי דברי הרב דן אשכנזי, אשה מקיימת מצות “פרו ורבו” כמי שאינה מצווה ועושה. נראה סביר שדבריו מושפעים מעמדת הר”י בר מרדכי מבעלי התוספות אך אין הוא מזכיר את העמדה הזו במפורש. אכן יש מי שהסביר את עמדת הר”י בר מרדכי בצורה הזו ממש שמצות “לשבת יצרה” היא מוגדרת בצורה פשוטה כקיום ללא חובה של מצוות פרו ורבו, אך אחרים התקשו בהגדרה המדויקת של מצות לשבת, והציעו ניסוחים שונים לשיטת ר’ יצחק ברבי מרדכי, מהגדרת מצוה זו כמעין חובה,[12] ועד עניין חשוב שאינו מצוה ממש.[13]

מכירת ספר תורה

כפי שציינו בעלי התוספות, הגמרא במסכת מגילה (כז ע”א) אסרה למכור ספר תורה, מלבד לשתי מטרות – ללמוד תורה ולישא אשה:

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, ולישא אשה.

הרמב”ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י, ב) פסק גמרא זו להלכה:

ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול, ואסור לאדם למכור ספר תורה אפילו אין לו מה יאכל, ואפילו היו לו ספרים רבים, ואפילו ישן ליקח בו חדש, לעולם אין מוכרין ספר תורה אלא לשני דברים, שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור.

וכן פסק הטור בהלכות פריה ורביה (אבן העזר סימן א): “ומצוה גדולה היא עד מאד, שאין מוכרים ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה”, ובדומה לכך גם בהלכות ספר תורה (יורה דעה סימן רע). גם המחבר הזכיר הלכה זו בשני המקומות.[14]

חשוב לציין שאמנם לפי התוספות ההיתר (או שמא החובה?) למכור ספר תורה כדי לישא אשה קשור למצות “לשבת יצרה”, משום הקביעה של המשנה “והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר ‘לא תהו בראה לשבת יצרה.'” כלומר, מוקד ההיתר הוא הולדת ילדים, ולא עצם הנישואין עצמם.[15]

תשובה אחת של הריב”ש גררה דיון שמשנה את התמונה והרחיבה את הדין מההקשר האישי להקשר הקהילתי. התשובה נכתבה בהקשר שקהילה שרוצה למכור ספר תורה לצורך בדק הבית של בית הכנסת. הריב”ש פסק שזה אמנם אסור כדברי השואל, אבל מותר למכור ספר פסול, או למכור ספר כשר לטובת תלמוד תורה ולהשיא את היתומים, וכך לחסוך בהוצאות הקהילתיות כדי לצבור כסף לבדק הבית.

אבל מה שנראה לי להתיר הלכה למעשה
למכור ספר תורה שנמצא בו איזה טעות או שחסר אות אחת או שיתיר אות אחת,
דכיון שפסול אין בו קדושת ספר תורה והרי הוא כחומשין,
ושבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ימכרוהו ויתנו שלא לעלות בדמיו.
או שימכרו אפילו ספר תורה כשר להספקת התלמידים או להשיא יתומים בדמיו
דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אשה.[16]

הבית יוסף (אורח חיים סימן קנג) הביא את דברי הריב”ש, ופסק כדבריו בשולחן ערוך (שם סעיף ו):

מוכרים בית הכנסת, וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה, להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.

האם הריב”ש התכוון להתיר מכירת ספר תורה רק כדי להשיא יתומים ולא יתומות? בשו”ת מהר”ם אלשקר (סימן עב) דן בשאלה זו:

[…] מיהו צריך לראות אם נשואי זאת הבת הוי דבר מצוה או לא.
ומה שכתב כ”ת דמצוה על האדם להשיא בנותיו.
המצוה הזאת אם היא מצוה היא על אביה ולא על בני העיר
אלא אם הבת יתומה באין אב
ודאי נראה לי דהוי דבר של מצוה שיכולין בני העיר לשנות ההקדש בעבורה.
וכמו שכתב הריב”ש ז”ל בתשובה […]
אלמא יכולין בני העיר למכור אפילו ספר תורה להשיא יתומים
ואף על גב דאיכא לחלק ולומר דהנך יתומים דכתב ז”ל היינו זכרים דוקא, דמצויין על פריה ורביה.
מכל מקום נראה לי דאין לחלק ואין להוציא יתומות מכלל מצוה זו.

המהר”ם אלשקר פסק אפוא שאין לחלק בין יתומים ליתומות בעניין זה, אך לא נימק את דבריו. והנה גדולי מפרשי השולחן ערוך השלימו את המלאכה. כך כתב המגן אברהם (סימן קנג, ס”ק ט):

להשיא יתומים בדמיו. והוא הדין יתומות (ר”מ אלשקר) וכן נראה לי מוכח מדקאמר הגמ’ הטעם משום לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא קאמר משום פרו ורבו אלא דפרו ורבו לא שייך באשה מה שאין כן לשבת יצרה וכמו שכתבו התוספות בגיטין דף מא ע”ב כנ”ל, דלא כמו שכתב בחלקת מחוקק סימן א, והארכתי בזה בתשובה.

אכן החלקת מחוקק (אבן העזר א, א) אינו סבור כמו המהר”ם אלשקר, וחושב שאין למכור ספר תורה אלא להשיא בנים שמחויבים במצות פרו ורבו:

בשולחן ערוך באורח חיים סימן קנג פסק דמותר למכור ס”ת להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו והיא מדברי הריב”ש הביאו הבית יוסף (שם בסימן הנ”ל וסיים הריב”ש בדבריו) דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אשה ולפי זה דוקא יתום שרוצה לקיים פרו ורבו ואין סיפוק בידו אבל בשביל יתומה אין מוכרין (דאשה אינה מצווה על פרו ורבו כדפסק בסימן זה סעיף יג).

אך בית שמואל (שם, ס”ק ב) נוטה לחלוק על החלקת מחוקק, מתוך מודעות מלאה שיש ראיות לשני הצדדים:

אין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה.
בכלל זה איתא הספקת תלמידים ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים כמו שכתב באורח חיים סימן קנג, ושאר ספרים נמי אסור למכור כמו שכתב ביורה דעה סימן רע.
וכתב בחלקת מחוקק דוקא משום מצות פריה ורביה מוכרים ספר תורה
אבל להשיא יתומה אין מוכרים כי היא אינה מצווה על פו”ר
אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו”ר
מיהו למ”ש לקמן דמוכרים ס”ת לקיים לערב אל תנח
י”ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס”ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת
כמ”ש בתו’ ב”ב דף י”ג ובתוספת גיטין דף מ”א
ונכלל נמי בכלל לישא אשה היינו אפילו אם כבר קיים פו”ר כן מוכרים להשיא למי שקיים פו”ר או להשיא יתומה
וכ”כ במ”א סי’ קנ”ג
מיהו מ”ש ססי”ג בהג”ה בשם הש”ג אשה אל תשב בלא בעל משום חשד
משמע דאינה מצווה על שבת
וכן משמע בתו’ ריש חגיגה
גם בתו’ הנ”ל לא כתבו את זאת דאשה מצווה על שבת אלא לחד תירוץ
ועיין בתשו’ רד”ך כתב נמי האשה מצווה על שבת […]

חשוב לציין כי התוספות בחגיגה שהבית שמואל מזכיר, אינו חולק רק על התירוץ השלישי של התוספות בגיטין, אלא על עצם החידוש שחידשו בעלי התוספות שם ולפיו “לשבת יצרה” היא מצוה נוספת על מצות פרו ורבו, ואף הביאו ירושלמי לחיזוק עמדתם.[17]

אותו ירושלמי שמביא התוספות בחגיגה כנגד השיטה שלנשים מצוות “לשבת” שימש לסוברים כשיטה זו עצמם כראיה לדבריהם. וכבר העיר על כך המהרש”א.[18] ואף אם פשטות הירושלמי לטובת המתנגדים לחידוש שלנשים יש מעין מצות פרו ורבו נראה לעניות דעתי שאין לדחות דעה זו. וכך כתב הט”ז (אבן העזר א, ס”ק ב):

אבל באמת גם להב’ תירוצים נוכל לומר דאשה מצווה על שבת אם כן גם בשביל להשיא יתומה מוכרין ספר תורה והא דכתב בהג”ה האשה אל תשב בלא בעל משום חשד ולא אמר משום דמצווה על שבת י”ל דמיירי אפילו כשהיה לה בן או בת דבזה יוצא משום שבת כדאיתא בגמרא יבמות דף ס”ב ע”א אמר רבא מ”ט דרבי נתן אליבא דבית הלל שנאמר לא תוהו בראה כו’ אעפ”כ לא תשב בלא בעל משום חשד ועיין שם בגיטין במהר”מ כי לא כיון יפה בפירוש התוס’ בד”ה לישא שפחה אינו יכול כו’ ועיין במהרש”א דריש חגיגה שמגיה יפה בתוס’ הנ”ל ועיין באו”ח סימן קנ”ג ס”ק י’ יחיד שיש לו ספר תורה ורוצה למכור מה דינו.

אם תרצו, בתרגום מאוקימתא לשפה למדנית, הט”ז סבור שיש שני דינים בנישואי אשה: אחד לקיום “לשבת יצרה”, ללדת ילדים; והשני לשם יחסי אישות ראויים – על מנת למנוע חשד.
מכל מקום, נראה לי פשוט, שלדעת בעלי התוספות וכל דעימיה שלושת התירוצים משלימים. מצות “לשבת יצרה” אינה חובת הגוף (כלומר אינה חובת גברא) אבל היא מצוה קיומית חשובה במיוחד ששווה למצות הרבים, כי המקיימה מביא תועלת לעולם. כלשון רש”י, “לא ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ להיות בלא יישוב, אלא לשבת יצרה”. אמנם יש מקום לדון בגדרי מצוה זו בימינו, בעולם שאינו חסר באוכלוסין, אבל אין כאן המקום לכך.

לסיכום: החידוש של הר”י בר מרדכי מבעלי התוספות, שיש מצוה לאשה ללדת ילדים, נתון אמנם במחלוקת אך התקבל על אחרונים רבים, ובהם הבית שמואל, המגן אברהם, הט”ז, והרד”ך, וכבר הכריעה משנה ברורה: “או להשיא יתומים – ואפילו יתומות דאע”ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ”מ לשבת יצרה שייך גם באשה”.[19]

מדוע אשה פטורה מפרו ורבו

אם אכן לפי פוסקים רבים יש מצוה לנשים ללדת ילדים, מדוע פטרה אותן התורה ממצות פרו ורבו? נסיים את הדיון בדבריו המיוחדים של הגאון ר’ מאיר שמחה מדבינסק, במשך חכמה על מצות פרו ורבו:

פרו ורבו וכו’. לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה’ ודרכיו “דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום”, ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל. […] ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, [… ולכן] לא גזרה התורה לצוות לפרות לרבות על האשה. וכן מותרת לשתות כוס עקרין, וכעובדא דיהודית דביתהו דרבי חנינא סוף הבא על יבמתו. רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש. ומצאנו לרחל שאמרה “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי”. ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף פרק הבא על יבמתו (סה ע”ב), דאין נשים מצוות בפריה ורביה מהכא, “אני אל שדי פרה ורבה” (בראשית לב, יא), ולא קאמר “פרו ורבו”. היינו דבאדם וחוה שברך אותם קודם החטא שלא היה לה צער לידה, היה מצות שניהם בפריה וברביה, ואמר להם “פרו ורבו” (שם א, כח). אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה, עד כי אמרו [בשעה שכורעת לילד קופצת] אשה ונשבעת שלא תזדקק [לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן – נדה לא ע”ב). לכן בנח, אף דכתיב “ויאמר להם פרו ורבו”, הלא כתיב קודם (שם) “ויברך את נח ואת בניו”, אבל נשיהם לא הזכיר, שאינם בכלל מצוה דפרו ורבו. וביעקב קאמר “פרה ורבה”, וזה נכון.[20]

היוצא מדבריו: נשים נבראו עם תשוקה טבעית ללדת וזה מבטיח את קיום המין האנושי. למרות זאת תורתנו בהתהוותה פטרה את אשה מחובת פרו ורבו מתוך התחשבות בטראומה הגופנית ולעתים הנפשית שהלידה גורמת לנשים. ניתן להסיק מדבריו שהפטור אינו מוציא את הנשים כליל מהעניין הערכי של ההולדה וקיום המין ומחלוקת הראשונים והאחרונים אינה אלא בשאלה האם עניין זה מוגדר כמצוה שבגינה הקהילה מוכרת ספר תורה.[21]

דברים אלו מסבירים היטב גם את היחס בין שני חלקי הסוגיה ביבמות, שפותחת בדיון על מחלוקת התנאים בחובת האשה במצות פרו ורבו ומסכמת בדעה הפוטרת, עוברת לדון בזכות האשה לתבוע גט וכתובה בגלל רצונה ללדת ילדים, וחוזרת לדון בצער לידה ובזכותה של אשה לשתות כוס של עיקרין.

סיכום

אמנם בכל המקורות שהובאו לעיל אין התייחסות מפורשת לאשה שלא זכתה להינשא כדת משה וישראל, שכן בתקופתם לא הייתה שום אפשרות נאותה להיכנס להריון ללא חופה וקידושין. אולם מתוך המקורות עולה כי התורה מכירה בזכותה של האשה ללדת, ולפי דעה מרכזית בפוסקים יש בכך קיום מצוה, ולכל הפחות ערך גדול. כאשר נוצרה אפשרות טכנית לאשה להרות ללא חופה וקידושין בהיתר, קשה למצוא נימוק ברור למנוע מאשה לממש זכותה ואף לקיים מצוה.

נדגיש כי תשובתנו עוסקת במקרה שלפנינו, שבו אשה לא זכתה להינשא בגיל מבוגר, והיא מבקשת לממש את זכותה ואת מצותה להביא ילדים לעולם; אך אין בכך כדי לפגוע כהוא זה בחשיבות הנישואין עצמם. הולדת ילדים היא אמנם חלק חשוב ממטרת הנישואין, אך יש להם חשיבות גדולה גם מעבר לכך, הן מבחינה הלכתית הן מבחינה אנושית.

יש לתת את הדעת לכך שהדיון בשאלה השנייה, האם יש בכך קיום מצוה, נובע בחלקו מן השאלה האם מוכרים ספר תורה גם כדי להשיא יתומות או רק יתומים. מנקודה זו נוכל לחזור לשאלה השלישית, האם על הקהילה להקדיש לכך משאבים. אמנם לא ניתן להוכיח כי יש היתר למכור ספר תורה על מנת לממן הריון זה, והדבר תלוי במחלוקת הפוסקים. עם זאת, מאחר שהתורה מכירה בזכותה של האשה ללדת, ומאחר שיש בכך ערך גדול ולפי רבים מהפוסקים אף מצוה, ראוי לקהילה לעזור לאשה מבוגרת, המתקרבת לשעה שכבר לא תהיה בת בנים, ללדת בדרך היתר; ואף להקצות לכך משאבים בהתאם לצרכי האשה, למשאבים העומדים לרשות הקהילה ולשאר הצרכים המוטלים עליה.

הערות

*תודה לתלמידי היקר אביעד עברון שעבר על הדברים וערך אותם

[1] שאלת שלמה חלק ד’ סימן רע”ז. ובצורה יותר חריפה הרב יצחק שילת בהקשר של מאמר על שיבוט גנטי. “אם אכן תיווצר אפשרות כזאת של הפריית אשה מעצמה כעין ספנא מארעא, תתעורר השאלה של פנויה הרוצה בילד, מה תהיה עמדת ההלכה בזה, אחר שאין המדובר בביאה ובזנות. נראה שיש לקבוע באופן חד משמעי, כי הבאת ילד לעולם צריכה להיות אך ורק לתוך משפחה דו-הורית, וזאת לא בתורת גזירה וסייג לאיסורים שבין אדם למקום, אלא מעיקר הדין ומדאורייתא, משום “ואהבת לרעך כמוך”. כי אם מצות “ואהבת לרעך כמוך” מחייבת לברור לו מיתה יפה (סנהדרין מה ע”א) – קל וחומר שהיא מחייבת לברור לו חיים יפים. ונראה שזהו טעם ההלכה “לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין ולא ממשפחת מצורעים” (יבמות סד,ע”ב; שו”ע אה”ע ב,ז), שהגמ’ מדמה אותה לדין מתו אחיו מחמת מילה ולדין קטלנית. ולכאורה, הלא הנכפה או המצורע יכולים לחיות חיים ארוכים? אלא הטעם הוא שאסור להביא לעולם לכתחילה ילד שיהיה חולה במחלה כרונית, ובכך לברור לו חיים של סבל, משום “ואהבת לרעך כמוך”. וכן בענייננו: כל ילד זקוק מבחינה נפשית לאב ולאם. דמות האב חשובה לו עד מאד להזדהות אתה, וליצור בעזרתה את אישיותו, כמו שחשובה לו דמות האם. לידת ילד לתוך משפחה ללא אב, לכתחילה, ולא כתוצאה מאסון של מות האב בזמן ההריון ח”ו – זהו מעשה עוול כלפי הולד, העתיד לגדול כילד שיש לו חסך נפשי חמור. לעומת זאת, לזוג נשוי מותר יהיה להביא לעולם ילד שמבחינה ביולוגית רק האם היא אמו ואין לו אב, כי סוף סוף מבחינה נפשית האב יקבל אותו כבן, שהרי אפילו המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין יט ע”ב), כל שכן לזה, שבני הזוג רצו בו וגידלוהו ביחד מבטן ומלידה.” הרב יצחק שילת, “שיכפול גנטי לאור ההלכה”, תחומין יח (תשנ”ח), עמ’ 141–142.

במחילת כבודו של ידידי הרב יצחק שילת, ההשוואה בין נכפה ומצורע אינה במקום כלל וכלל.

[2] ראו אצל הרב שמואל דוד, “תשובות בעל פה של הרב אהרן ליכטנשטיין”, צהר מ (תשע”ו), עמ’ 32.

[3] הלכות אישות טו, י; ועיינו שולחן ערוך אבן העזר קנד, ו.

[4] תוספות יבמות סה ע”א, ד”ה “שבינו לבינה היא נאמנת”; עיינו שם בהקשר.

[5] שו”ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן יג, וכך נהגו למעשה בבתי דינים בארץ ישראל.

[6] תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת יבמות פרק ו דף ז טור ד, עיין שם היטב בשקלא וטריא.

[7] עיינו תוספות גיטין לח ע”א ד”ה “כל המשחרר”; תוספות פסחים פח ע”ב ד”ה “כופין את”; ותוספות בבא בתרא יג ע”א ד”ה “שנאמר לא תהו בראה וגו’,” בלשון אחר “משום שהיא מצוה רבה”. וכבר ציין הרא”ש בתוספות הרא”ש מסכת גיטין לח ע”ב שמושגים אלו קרובים:”איכא מצוה רבה דלשבת יצרה מידי דהוי אמצוה דרבים”.

[8] הר”ן על הרי”ף קידושין טז ע”ב כתב כך: “[…] ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה דאע”ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מ”מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו”. אפשר שהר”ן לא סבר כשיטת התוספות בתירוצם השלישי, שאילו סבר כך יתכן שהיה מסביר “מצוה בה ביותר מבשלוחה” כי היא בכלל “לשבת יצרה”. דברים אלו דומים לדבריו במקום אחר (עיינו קידושין יב ע”ב בדפי הרי”ף), אך על דבריו שם כבר העיר הרד”ך בתשובה שאינם סותרים את דברי התוספות בתירוצם השלישי: “ופירשו התוספות […] שמצוה על האשה לישא בעל ולהוליד בנים משום לשבת יצרה, ואם כן […] מנלן דלא מחייבה להשיא את בנה, הואיל והיא חייבת להשיא את עצמה להוליד בנים משום שבת? אלא היינו טעמא כדפירש הר”ן זכרו לברכה דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה אף על גב דמפקדא משום שבת, מכל מקו’ הואיל ולא מפקד’ כמו הבן אינה חייבת להשיא את בנה ולא בתה” (שו”ת הרד”ך מהדורת קושטא בית יז). הסבר זה אכן עולה יפה בדברי הר”ן שהבאנו, כי הר”ן סבור שמצות קידושין היא משום חיוב מצות “פרו ורבו”, ואשה אינה בחיוב זה אלא בכלל מצות “לשבת יצרה”. מכל מקום היחס בין קידושין למצות פרו ורבו מורכב ואין כאן מקום להאריך.

[9] שו”ת הריטב”א סימן מג, עיינו שם בהמשך דבריו.

[10] ראו שו”ת יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן כב, שהביא כדרכו הרבה פוסקים שסברו שאין לאשה מצות לשבת; ועיינו שם שחלק מהפוסקים מתפרשים בצורה בהירה דווקא על פי ההנחה שהם סברו שיש לאשה מצות לשבת, ודו”ק.

[11] מצוטט בתחילת תשובת הריטב”א הנ”ל.

[12] ראו לדוגמה שו”ת הרד”ך, מהדורת קושטא בית יז: “[…] דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה אף על גב דמפקדא משום שבת מכל מקו’ הואיל ולא מפקד’ כמו הבן […]”.

[13] לדוגמה ערוך השולחן אבן העזר סימן א סעיף ד: “[…] הן אמת שרבותינו בעלי התוס’ כתבו דאשה שייך נמי בשבת אבל אין כוונתם שמחוייבות בשבת אלא דשייכות בשבת ובודאי כן הוא שגם הן מרבים בישובו של עולם וקרא דלשבת יצרה אינו צווי אלא סיפור דברים דהקב”ה ברא עולמו לשיתיישבו בה בני אדם וגם נשים בכלל […]” אך גם סתר את דבריו קצת במקום אחר: “דהרי על לשבת יצרה כולם נצטוו” (אורח חיים סימן קנג סעיף טו).

[14] שולחן ערוך יורה דעה רע, ב; אבן העזר א, ב.

[15] לכאורה לפי תירוץ זה אין היתר למכור ספר תורה כדי לישא אשה שאינה בת בנים, אך העניין תלוי במחלוקת ויש שהתירו למכור ספר תורה אף כדי להתחתן עם עקרה. כך כתב הטור שם: “ואין חילוק בין יש לו בנים לשאין לו אלא לענין מכירת ספר תורה, שלעולם צריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו, אפי’ יש לו כמה בנים. ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא אם כן ימכור ספר תורה, אם אין לו בנים ימכור כדי שישא בת בנים, אבל אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה. ויש אומרים שאפילו אם יש לו בנים ימכור ספר תורה כדי שישא אשה בת בנים, ואין חילוק אם יש לו בנים לשאין לו בנים, אלא לענין נשא אשה ושהה עמה י’ שנים ולא ילדה, שאם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה, ואם יש לו בנים אינו חייב לגרשה, דרבי יהושע קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים, אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים וכן היא מסקנת א”א הרא”ש ז”ל.”

[16] שו”ת הריב”ש סימן רפה.

[17] תוספות חגיגה ב ע”ב, ד”ה “לא תהו בראה”: “האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמר במגילה בפרק בתרא (דף כז ע”א): ‘מוכר אדם ס”ת לישא אשה, וללמוד תורה ומייתי לא תהו בראה’. אבל י”מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה, דאמר ‘היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פריה ורביה’. ולאו מילתא היא, דאמר בירושלמי דמו”ק (פ”א) ‘עבד מהו שישא אשה במועד? אמר להון נשמעינן מן הדין מתניתין: יבטל והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה, ואמר שמעון בר אבא משום רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה לא ישא אשה במועד’ ועוד לישנא דנקט הכא, ‘והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה’, משמע דאתרוייהו קאי, והא דאמרינן לא קיים פריה ורביה היינו מטעם דבעינן זרעו מיוחס אחריו, ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו. ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען”.

[18] מהרש”א חידושי הלכות, חגיגה ב ע”ב: “בד”ה לא תהו בראה האי עשה אלים טפי כו’ אבל י”מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה כו’ ולאו מלתא הוו דאמר בירושלמי דמו”ק עבד מהו כו’ עכ”ל אבל בתוספות פרק השולח אדרבה דקדקו מהך ירושלמי דמשמע דלא שייך בו בעבד אלא לשבת יצרה כדעת הי”מ גם מה שכתבו התוספות הכא ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען עכ”ל הוא דבר תמוה דהא מצות פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח כדאמרינן בהדיא בפרק ארבע מיתות והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב פרו ורבו ונשנית בסיני לישראל נאמר ולא לבני נח וצ”ע”.

[19] קנג:כד

[20] משך חכמה בראשית ט’, ז.

[21] וכעין זה כתב ערוך השולחן אבן העזר סימן א סעיף ד: “יש מהגדולים שכתבו שהאשה אף שאינה מצווה על פו”ר מ”מ חייבת בלשבת יצרה ואין עיקר לדברים הללו דכל עיקר מצות פו”ר הוא מטעם שבת כמ”ש בסעי’ א’ והנשים כיון שלא נצטוו על פו”ר ממילא דלא נצטוו על לשבת יצרה וכן מוכח מדברי הרמב”ם שהבאנו בסעי’ ג’ ומכל הפוסקים שאין שום חיוב מוטל על האשה. וראיה ברורה לזה ממה שאמרו חז”ל דאם המניעה מהאיש שאינו יכול להוליד אין האשה יכולה לכופו שיגרשנה כמ”ש בסי’ קנ”ד ואם נאמר דהיא מיפקדת אשבת למה לא תוכל לכופו והן אמת שרבותינו בעלי התוס’ כתבו דאשה שייך נמי בשבת [גיטין מ”א: וב”ב י”ג א] אבל אין כוונתם שמחוייבות בשבת אלא דשייכות בשבת ובודאי כן הוא שגם הן מרבים בישובו של עולם וקרא דלשבת יצרה אינו צווי אלא סיפור דברים דהקב”ה ברא עולמו לשיתיישבו בה בני אדם וגם נשים בכלל”. אך נראה שר’ מאיר שמחה חשב שעמדה זו מוסכמת ואינה תלויה במחלוקת הראשונים במצות “לשבת יצרה”.